1. ביקורת נפוצה שמשמיעים שמאלנים חילונים ליברלים כלפי ימנים דתיים שמרנים היא "הם רוצים להחזיר אותנו לימי הביניים". ימי הביניים נתפסים בעיני רוב הציבור כתקופה חשוכה, שלילית, סוג של כתם שחור בהיסטוריה של המערב. התפיסה הזו היא תוצאה, בין היתר, של המונח Dark Ages שנטבע ברנסאנס, אז הוגים, מדענים ואמנים ביקשו להשתחרר מעול הכנסייה ולקחת השראה מעבר מואר, מפואר וחצי-מדומיין שהיה קיים כביכול לפני שהנצרות השתלטה על אירופה.
אלא שימי הביניים לא היו תקופה חשוכה כמו שאוהבים לצייר אותם. כפי שההיסטוריוגרפיה מלמדת אותנו, מגוחך להתייחס לתקופה של כאלף שנה כמקשה אחת. ברור וידוע שאירופה בין המאות החמישית והחמש-עשרה לא הייתה מאופיינת רק בהידרדרות אינטלקטואלית, כלכלית ורוחנית, אלא גם בהמצאות, גילויים ומהפכות (במיוחד ימי הביניים המאוחרים, שהתאפיינו בגידול האוכלוסייה, שיפור הבריאות והפחתת שעות העבודה, בין היתר). אבל את זה נשאיר להיסטוריונים של ימי הביניים. אני רוצה להתייחס לעניין אקטואלי.
החשש של שמאלנים חילונים ליברלים מפני חזרה לימי הביניים אמנם לא נאמר ברצינות, אלא כמעין ביקורת כללית (ולא מאוד אינטליגנטית), אבל זה לא אומר שהיא לא מוצדקת. אכן יש גורמים רבים בימין העולמי ששואבים השראה לא מעטה מימי הביניים. למעשה, חלקים משמעותיים בימין החדש, או האלט-רייט, מאמצים את ימי הביניים כמודל: תפקידים מגדריים ברורים, ערכים "גבריים", נצרות חזקה, מערב שמאוחד תחת אימפריה אחת מול התקפות האיסלאם, שלטון רודני. אפשר לראות את זה בתחתית השרשרת האינטרנטית (ממים של צלבנים עם הכיתוב Deus Vult בפורומים שמזוהים עם "נערים לבנים זועמים", חיבור של קבוצות רדיקליות לאסתטיקה נורדית מדיאווילית) וגם בקולות משפיעים כמו סטיב באנון שניסה להקים אקדמיה פוליטית ימנית במנזר איטלקי מבודד מהמאה ה-13, וסולק משם. עבור שמרנים רבים, ימי הביניים הם המבצר האחרון, המצודה שעומדת בפני הפרוגרסיביות. הוגים מסורתניים כמו אלכסנדר דוגין, המושפעים מיוליוס אבולה ורנה גנון, מאמינים שהדגם הימי ביניימי חייב להיות מקור להשראה עבור צורת הממשל הנוכחית. חוקרים של ימי הביניים, כמו קורד ג' וויטאקר, טוענים שהאלט-רייט משתמש בימי הביניים ככלי להבניה מסולפת של ה"גזע" האירופאי-הלבן.
עבור שמאלנים חילונים ליברליים זה מזעזע. אבל הזעזוע נובע מתפיסה שגויה של ימי הביניים גם בקרב השמאל. כמו שהימין ניכס לעצמו את הלאומיות (מה שגורם ללא מעט שמאלנים בישראל להימנע מלתלות דגל ביום העצמאות), הוא גם מנכס לעצמו תקופה רבת פנים בהיסטוריה האנושית שיש הרבה מה ללמוד ממנה ולקחת לימינו אנו. כן, גם עבור שמאלנים.
כשחושבים על זה, השמאל ניסה לקדם בשנים האחרונות לא מעט מאפיינים של ימי הביניים, בעיקר בעקבות המחאות של 2011: מטבעות מקומיים, בנקאות לא מרכזית, קהילה חזקה ומאוחדת, כלכלה אלטרנטיבית שמתבססת על סחר חליפין או זמן. תיאורטיקן המדיה דאגלס ראשקוף כותב ומדבר על זה לא מעט. למעשה, התקופה שליברלים חילונים מזדהים איתה יותר – הרנסאנס – היא התקופה שבה הקפיטליזם החל להשתלט על הכלכלה, השלטון הפך ריכוזי, אילי הון התבססו, אדמות שהיו נחלת הכלל גודרו, וכמובן – עידן הקולוניאליזם החל.
הדחייה של המבט אחורה היא אלמנט מובנה בשמאל. "עולם ישן עדי יסוד נחרימה" וגו'. האתוס השמאלי הוא אתוס של קדמה, של עולם שצועד לעבר העתיד האוטופי, ומשיל בדרך כל חטא ושגיאה חברתית של התקופה (ולכן האוטופיה הזו לעולם לא תתקיים, היא בבחינת המשיח של ליבוביץ'; היא ת-בוא). התפיסה הזו הרסנית ליחיד ולחברה, לטעמי. לא רק שבמובנים רבים היא לא שונה מתפיסת הגאולה הדתית, שבה מובטחים לנו חיי נצח בעולם הבא אם רק נדחה את תענוגות העולם הזה, התפיסה הזו גם מנתקת את האדם ממאפיין קריטי בנפש האנושית. וזה מביא אותי לנקודה השנייה.
2. מירצ'ה אליאדה, מחשובי ההיסטוריונים של הדת, טען שעבור בני אדם מסורתיים טקסים הם מה שמעניק משמעות לחיים. הסיבה לכך היא שטקסים, שמתרחשים במועד קבוע בלוח השנה, הם ייצוג של הזמן המיתי, שבו הקדושה מתגלית שוב בעולם החול שלנו. זוהי החזרה הנצחית, הקבועה, הספירלית, של הזמן שמעל הזמן, אל העולם שלנו. מי שחווה חוויה מיסטית מכיר את המקום/זמן הזה – תחושה שאנו נמצאים במקום/זמן שמעבר למקום ולזמן הרגילים, שבכל חוויה כזו מתגלה כאותו מקום/זמן. כלומר, שיש מקום/זמן קבוע, שאינו משתנה, שנמצא מעבר למקום ולזמן היומיומי. זהו המקום/זמן שבו אלים וגיבורים מיתיים נמצאים, וזהו המקום שאליו מבקשים להכניס אותנו טקסים דתיים, גם אם במרוצת השנים הם איבדו מהאפקטיביות שלהם עבור רוב האנשים. החזרה הנצחית אל הזמן המיתי והמקודש היא מעגל. השבירה של המעגל הזה והאמונה המודרנית בהתקדמות ליניארית, יצרו שבר, לפי אליאדה.
האנתרופולוגיה והסוציולוגיה המוקדמות ביקשו להסביר את הדמיון, וגם את השוני, בין העמים ה"מפותחים" לבין העמים ה"ארכאים". התפיסה המקובלת, שמוכרת מהגותם של מקס ובר וג'יימס ג' פרייזר, היא של Disenchantment: פעם העולם היה מלא קסם ומאגיה, אחר כך הדת הממוסדת נכנסה לעניינים, ועם עליית הנאורות הקסם פג מן העולם והיום אנו חיים בעולם רציונלי להפליא. זה קשקוש שקמו לו מבקרים רבים, כמו ג'ייסון ג' סטורם, שמראים שהחלוקה הליניארית למאגיה-דת-מדע היא לא מבוססת, שהתחומים מעולם לא היו נפרדים כפי שאנו אוהבים לדמיין, ושעד היום האמונה במאגיה, קסם, כישוף, ושאר מרעין בישין היא חלק לא רק מהדת, אלא גם מהעולם המדעי והרציונלי.
כך שהשמאל החילוני הליברלי נמצא בשבר מהבחינה הזו. מצד אחד, האמונה בהתקדמות ליניארית אל עבר אוטופיה סוציאליסטית/חילונית/מדעית/ליברלית מנתקת את האדם מהזמן המיתי הספירלי, ומצד שני ההכרח להכיל גם עמדות שכן לוקחות חלק בזמן המיתי – שהרי החטא הנוכחי שהשמאל מבקש לתקן בדרך לגאולה הוא חוסר ההכלה של אמונות "אחרות" – מכריחות את האדם להכיר ולקבל גם דברים שמנוגדים לתפיסת העולם שלו, כמו טקסים דתיים.
השבר הזה מביא איתו תופעות מגוחכות כמו קבלה והכלה של מאפיינים דתיים שמנוגדים לחלוטין לתפיסת העולם השמאלית (הדרת נשים, גזענות וכו', הכל בשם ה-wokeness והסובלנות ל"אחר"), וגם ניכוס תרבותי כמו הפסאודו-שמאניזם האהוב כל כך על מילניאלים במערב.
אבל זה לא חייב להיות כך. ההכרה בחשיבות של החזרה הנצחית, של הזמן המיתי, של הטקס בחיי האדם, יכולה לקבל מקום משמעותי ומיטיב גם בקרב שמאלנים חילונים ליברלים. הנהייה בשנים האחרונות אל פרקטיקות של ניו אייג' מוכיחה את הצמא לזה: טקסי-ענק שנתיים כמו הברנינג מן (או הגרייטפול דד גאת'רינג עבורי) הם דוגמה לזה, והם ממשיכים מסורת עתיקת יומין של ארועים כאלה, גם במערב.
קיצורו של עניין, חזרה אחורה אל ערכים טובים שאפשר לחלץ מהעולם "הישן" לא צריכה להישאר נחלתו של הימין. בכניעה של מישל וולבק, המתאר את צרפת של ימינו כמי שמשילה מעצמה את כל הערכים הליברליים והחילוניים שחרתה על דגלה, גם השמאל נכנע לאמונה שהגורמים היחידים שיכולים להוציא את המערב ממלכודת הכרסום העצמי הם האיסלאם והמסורתניים. זה לא חייב להיות ככה, אבל זו אזהרה שחייבים להקשיב לה, בעיני.