לחורחה לואיס בורחס יש סיפור מפורסם בשם ״פייר מנאר, מחברו של קיחוטה״. בורחס המציא סופר צרפתי מאמצע המאה ה-20 שהחליט לכתוב את ״דון קיחוטה״ מילה במילה. איך יעשה את זה? תחילה אמר לעצמו שילמד ספרדית, יחזור לקתוליות, יילחם נגד הטורקים, ישכח את כל ההיסטוריה האירופאית בין 1602 ל-1918 -- כלומר, יהפוך למיגל דה סרוונטס בעצמו. אבל לא, זה לא מספיק מאתגר עבורו. ״להיות באופן כלשהו סרוונטס ולהגיע ל’קיחוטה' נראה לו קשה פחות — וממילא מעניין פחות — מאשר להוסיף ולהיות פייר מנאר ולהגיע אל ה’קיחוטה' דרך חוויותיו של פייר מנאר״, כותב בורחס.
מה שמנאר מבין שהוא צריך לעשות זה לכתוב את הקיחוטה מתוך החוויה שלו עצמו. הוא חייב להמשיך להיות פייר מנאר ועדיין להצליח לשחזר את הקיחוטה מילה במילה. אלא שהוא לא הצליח להשלים את המשימה. בכל זאת, זה לא עוצר מבעדו של בורחס לקרוא את דון קיחוטה המקורי ולדמיין שהוא קורא את הקיחוטה של פייר מנאר, שהיה אמור להיכתב, כאמור, במאה ה-20.
או אז מגלה בורחס ששתי היצירות - על אף שהן זהות מילה במילה - שונות זו מזו. לא זאת אף זאת: "הטקסט של מנאר עשיר לאין ערוך"! למה? כי מנאר כותב כשבאמתחתו כל ההיסטוריה העולמית מאז המאה ה-17. כל הספרות, הפוליטיקה, המלחמות. כל תיאור נוף, דיאלוג, ומאמר מוסגר מקבלים על עצמם שכבות נוספות של משמעות. פסטיש, אירוניה, אינטרטקסטואליות וביקורת - וגם חמלה - ממלאים את הדפים. המילים אולי זהות אבל המשמעות שונה לגמרי.
האלבום האחרון של קאט פאוור הוא מעשה בורחסיאני להפליא. או אולי בעצם פייר מנאריאני. היא שחזרה אחד לאחד את המופע האגדי של בוב דילן ברויאל אלברט הול ב-1966, מופע שהיה לסמל המעבר שלו מפולק לרוקנ׳רול חשמלי. אלא שהמופע המקורי כלל לא התרחש ברויאל אלברט הול אלא באולם במנצ׳סטר, ורק תויג כך בבוטלגים. בכל זאת, נאמנה לטקסט ולא למציאות, קאט פאוור הקליטה את ההופעה ברויאל אלברט הול. יש אפילו מישהו בקהל שצועק "Judas!", הקריאה המיתולוגית שכוונה לדילן הבוגד המתחשמל, כאילו כל האולם מודע לטקסטואליות המרהיבה של טקס השחזור הזה.
כשהיא שרה את השירים האלה, בסדר הזה, בביצועים נאמנים למקור, האם זו אותה הופעה? האם אלה אותם שירים? כמובן שלא. קאט פאוור הייתה יכולה להתגייר, לעבור למינסוטה, להופיע בווילג׳, להתחבר עם ביטניקים ולשכוח את כל ההיסטוריה האמריקאית בין 1966 ל-2023, אבל כאמור, זה מעניין פחות מלהיות קאט פאוור ולשחזר את ההופעה ברויאל אלברט הול. כשהיא שרה את ההופעה הזו כל ההיסטוריה של הרוק האמריקאי נשמעת בין התווים. הפולק ורוק הגיטרות המוקדם של הסיקסטיז, השנים הארוכות שבהן רוק גיטרות נחשב למאוס, החזרה לגיטרות בניינטיז והירידה שלהן שוב למחתרת, תחיית הפולק על ענפיו המוזרים -- הכל מתגלם כאן. פסטיש, אירוניה, אינטרטקסטואליות, ביקורת וחמלה. איזו יצירה מופלאה.