לפני חודש נסעתי לאילת לסוף שבוע. ליד שדה התעופה, על רקע ההרים האדירים, יש שלט פרסומת גדול למצפה התת ימי שקורא למבקרים "להתמזג עם הטבע". המלון שבו שהיתי מלא בפסלי גבס לבנים, ריאליסטיים וכעורים של יעלים. הים האדום הוא מקום מופלא ובסביבת אילת חיים יעלים אמיתיים. אבל אף אחד לא מעוניין להתמזג עם הטבע. זהו חלום בלהות. להתמזג עם הטבע משמעו חיסול כל מה שהתרבות המערבית בנתה עד היום – התרחקות הדרגתית, שליטה וגידור של הטבע כתופעה מסקרנת אך נפרדת מאיתנו, ואיפשור של הקיום האנושי כמשהו נבדל ונעלה על הטבע.
אז אנשים נוסעים למקום המדהים שהוא מפרץ אילת כדי לשהות בתוך מפלצת בטון, גבס, מיזוג אוויר וארוחות ערב שנקראת "מלון" שבתורה נמצאת בתוך שכונת מבנים כאלה שבתורה נמצאת בתוך שטיח אספלט ענק מלא בתפאורה אנושית שמסתירה את המדבר, ההרים והים. אבל המבקרים מרגישים רמז, דגדוג שמזכיר שהם נמצאים בתוך מקום "אחר", במרחב זר ומעט מבעית אפילו. הסיפורים מההיסטוריה, המרחק מהבית וההרים מסביב קוראים להם לחוות איזו חוויה שונה, מין צ'יזבט או חדר בריחה בממשות. אז קוראים להם להתמזג עם הטבע ולהגיע לבריכות שבהן ניתן לראות כרישים כלואים, כלומר להתנסות בסכנה בלי להסתכן, להרגיש סימולציה של החיים, להתמזג בלי להזיע. והאנשים חוזרים הביתה מרוצים ומספרים שהם קיבלו את כל החבילה – גם התפנקות וגם טבע, גם נוחות וגם חוויה.
אבל להתמזג עם הטבע באמת זו סכנה גדולה לחברה שלנו. הדיכוטומיה תרבות-טבע היא אבן יסוד שכל תזוזה שלה מאיימת על עצם הקיום של ההפרדה הזו, של השליטה בטבע. לכן שימוש בחומרים פסיכדליים הוא בלתי חוקי. לכן גני חיות ופינות חי נחשבים לחינוך ראוי. לכן אנשים שמבינים את המלאכותיות של ההפרדה הזו נחשבים למוקצים, משוגעים, מסוכנים.
אדם הולך ברחוב בדרך לעבודה, קוטף עלה ומביט בו. הוא שם לב לטקסטורה, לאופן שבו המרכיבים הקטנים בו מתגלים כנגד האור, לפרקטליות שבו. הסצנה הזו לא מקובלת ברחוב העירוני. אדם שיעצור באמצע אלנבי ויחקור עלה יחשב משוגע, לכל הפחות מוזר. העולם האנושי, בניגוד לעולם הטבע, עשוי מצורות מרובעות. אבני השפה, המדרכות, החלונות, הארונות, המקררים, הטלפונים. אדם המביט באמצע הרחוב ארוכות בטלפון לא נחשב מוזר. בעולם החפצים האנושי לא נמצא עגלגלות ופרקטליות כמו בעולם הטבע. גם כאן בידלנו את עצמנו. העלה מגלה לנו דברים שהטלפון לא מגלה לנו, אבל החדירה שלו למרחב האנושי מאיימת. ירצה האדם להתמזג עם הטבע ולהביט בעלים, יצא נא לטייל באחד היערות המלאכותיים ששתלנו בארצנו. נא לשמור על ההפרדה.
התופעה הטבעית היחידה שמקובלת עלינו בעיר היא שקיעת השמש בים (הים עצמו בוית גם הוא, עם מחצלות ושמשיות ורמקולים). אדם שעוצר בערב על הטיילת ומביט בשקיעה לא יחשב מוזר או משוגע. זוהי שמורת טבע של חיבור אנושי לנשגב, לטבע הגדול והמאיים. למה? אולי מפני שהשמש לא יכולה לחדור לחיינו כמו בעלי החיים והצמחים ולאיים על התרבות שלנו. היא גדולה מדי ורחוקה מדי, בלתי ניתנת למגע ואין ביכולתה לפוגג את החיץ בין התרבות לטבע. היא כמעט מעל הטבע. במובן מסוים אנחנו עוד רואים בה סוג של אל. במובן מסוים כולנו עובדי אפולו, רע, שפש ומיתרה. לרוע מזלם של בעלי החיים והצמחים – ולרוע מזלנו – כבר הבנו שהם ניתנים לשליטה אם מרחיקים אותם מאיתנו, אם מגדרים אותם, אם מסמנים אותם. הם איבדו מבחינתנו את האיכויות האלוהיות שלהם, וזו הצרה הגדולה. איבדנו את הרצון והיכולת להתמזג עם האלוהות הזו. כדאי לעצור מדי פעם בדרך לעבודה ולהביט כמה דקות בשיח בוגנוויליה. זה מרד קטן.