ארנסט הקל היה מחוקרי הטבע החשובים של המאה ה-19 ובכלל. הוא הגדיר אלפי מינים חדשים, טבע מושגים חשובים כמו אקולוגיה והיה מי שהציע את החוק הביוגנטי, שלפיו בהתפתחות הפרט אפשר לראות תקציר של ההתפתחות האבולוציונית של המין שלו. אבל עבורו ההפרדה בין מדע, פילוסופיה ואמנות הייתה מלאכותית. הוא האמין בשילוב התחומים. הוא האמין בחיים. ב-1860 קרא את התרגום לגרמנית של "מוצא המינים" של דרווין ומהלך החיים שהצטייר לפניו קנה אחיזה ברוחו גם בשל האסתטיקה הרבה שמצא בו. הוא היה מהמקדמים הבולטים של רעיון ההתפתחות הספונטנית, ללא התערבות אלוהית, של צורות החיים – מהפשוטה ביותר, האי-אורגנית, אל המורכבת ביותר, לדידו – אנחנו. מנקודה קטנה וכמעט אימפוטנטית, חסרת תנועה וחשיבה, אל יצורים מורכבים ויצירתיים, נעים ומתקשרים בדיבור וכתיבה. עץ החיים היה רעיון שחזר אצלו רבות והוא רשם עצים יפהפיים. מחד גיסא הוא מציב את האדם (הלבן) במעלה העץ, ומאידך גיסא מבין שגם ביולוג מפורסם הוא אך גרסה משודרגת ומפותחת של יצור חד תאי.
***
ב-1899 הקל התחיל לפרסם סדרה של הדפסים של אורגניזמים שונים, רבים מהם כאלה שהוא גילה והגדיר בעצמו. "צורות אמנות בטבע" (Kunstformen der Natur), שיצא בשלמותו ב-1904, מציג את הסדר, הסימטריה והאסתטיקה המהממת בשוויון ופרקטלים שבאורגניזם, ומצייר בקווים וצבעים את תפיסתו הפילוסופית והמדעית של הקל. הרישומים הללו – של אלמוגים, דגים, צפרדעים, אנטילופות, פטריות, יונקי דבש, סחלבים – היו כמעט מנדלות; הקל ראה בחיים כוח יחיד ומאוחד, מוניסטי, שמתבטא באופן דומה בכל האורגניזמים, מנקודה פשוטה אל קווים מורכבים, ממרכז שממנו מתפרצות החוצה זרועות. הוא היה דרוויניסט-שפינוזיסט שראה את הפילוסופיה שלו כאסתטיקה ואת האסתטיקה כפילוסופיה, וההוכחות לכך מבחינתו היו במדע. אין אלוהים, אין חיים אחרי המוות, אין דואליזם, רק תנועה אינסופית שמתרחבת, מתפתחת, שולחת קווים ושרבוטים אל המרחב.
***
לוח מס' 54 מציג את משפחת הסילוניות, או ראש-רגלאים (Cephalopoda). אפשר למצוא את הלוח הזה בלא מעט דירות תל אביביות, מודפס על בד ותלוי על מסמר בקיר בסלון. החולף הלא זהיר על פני ההדפס הזה יראה אולי דימויים בעלי אסתטיקה מוכרת, מעט מוזרים אבל נחבאים אל הכלים, נעלמים אל תוך הקיר בצבעיהם הבהירים. אבל מי שיתקרב ויביט היטב יראה מחול. הקל רשם תנועה. הדיונונים והתמנונים השונים שמשתייכים למחלקת הרכיכות הזו לא נחשבים לחיה חמודה. בני אדם נבהלים מהם, לכל היותר מוכנים לטגן ולאכול אותם. זו מידת הקרבה. תמנוני ענק נחשבו במשך שנים למפלצת ים ממשית ושטנית. אבל משפחת הסילוניות היא אחד המופעים המורכבים והאסתטיים ביותר של כוח החיים בטבע. הם בעלי גוף סימטרי משני צדדיו ותנועותיהם במים נראות כציור או כמחול. הם נחשבים לאינטליגנטיים ביותר ומחקרים מראים שיש להם יכולות למידה גבוהות, זיכרון לטווח קצר וארוך ויצירתיות. אבל לא צריך מחקרים בשביל זה. מי שיתקל בתמנון בים, אם יהיה זהיר ואדיב מספיק, יוכל לחזות ברצונו של התמנון לשחק איתו – צורת הקשר המתוחכמת ביותר בין שני אורגניזמים. התמנונים פולטים דיו וכותבים על גופם בצבע כתמים וצורות כדי להסתוות או לתקשר. הם שולטים בכל זרוע משמונה הזרועות שלהם בנפרד ונעים כמו הים עצמו. כל כולם תקשורת. כל כולם מחול.
***
לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לצפות במופע מחול בלי לדרוש להבין את ה"מה" שלו. מחול הוא מעבר לשפה כפי ששפה נתפסת לרוב, מעבר למסר פשטני. אפילו ציור מופשט מגיש את עצמו לקריאה כמסר באופן טבעי יותר, מכיוון שהוא משאיר משהו פיזי: צבע על בד. המחול לא משאיר דבר פיזי – הוא התרחשות בלבד; תנועות. בכך המחול קרוב מאוד לכוח החיים. ב"פנטזיה" של דיסני עולם הטבע "מתעורר" למשמע צ'ייקובסקי ורוקד. אריסטו הבחין בחשיבות של התנועה בהגדרת הגוף החי ושם עליו דגש. תנועה היא הדרך הבסיסית של החיים בשבתם כאורגניזם לומר לנו "אני חי". תיאורטיקן האמנות האמריקאי מונרו בירדסלי טוען שאקספרסיביות וכוונה הם התנאים המרכזיים להפיכת תנועה למחול. ב"עבודה אחרונה" של להקת מחול בת שבע אנחנו רואים רקדנית רצה על מסוע בעומק הבמה כפי שרצים על הליכון, כשלפניה רקדנים מבצעים כוראוגרפיה שכל הדיוט יאמר שהיא אכן מחול. אבל ברור שגם היא מבצעת מחול. מי שיצפה בתמנון שוחה באוקיינוס יתקשה לטעון שאין בתנועותיו כוונה או אקספרסיביות. הוא מבצע מחול נהדר של התמזגות מעוררת השראה עם סביבתו – המים. גם את ה"מה" שלו לא צריך לדרוש להבין. התמנון והרקדנית מבצעים תקשורת; הם קודם כל אומרים לנו "אני חי". אנחנו מפרידים אותם זה מזו במסגרת החלוקה שלנו לקטבים: טבעי ומלאכותי, ספונטני ומתוכנן. אבל כמו שאין הבדל בין בני אדם והרצון שלהם לחלקיקים אלמנטריים והרצון שלהם, אפשר גם לנסות ולהביט על תנועה ותקשורת באמנות ובטבע כדברים לא נפרדים לחלוטין. להשהות לרגע את ההפרדה שאנחנו עושים בטבעיות בין אמנות, פילוסופיה ומדע. לזנוח את הקטבים ולאמץ את המוניזם של ארנסט הקל.
***
בקליפ של רדיוהד לשיר "לוטוס פלאוור" תום יורק מבצע את תנועות המחול האפילפטיות המזוהות עמו כל כך. על הבמה הוא נראה בהתקף. אבל תמיד יש לו מרכז. הוא מתפרש לכל הכיוונים מתוך כוונה ברורה לבטא את החיים המתפשטים מתוך המרכז. כשהוא שר "לאט אנחנו נפתחים כפרחי לוטוס", הידיים שלו ובעקבותיהן הגוף כולו מסמנים באופן ברור את המילים, אבל הוא נפתח לאט כפרח לוטוס גם בשירים אחרים. בהופעה בתל אביב רקדתי בעיניים עצומות במשך שמונים אחוזים מהזמן. נכנסתי לטראנס ופרשתי את איברי לכל מקום, או אולי ניתן לומר שהם נפרשו מעצמם, כפי שנדמה לנו שענפים ועלים מבצעים פעולה עצמאית ומנותקת מה"אני" של העץ. אני מאוד אוהב לרקוד, אבל לא תמיד אהבתי. הפעם הראשונה שבה העזתי לרקוד בפומבי הייתה בגיל 16. בכיתה ד', במסיבת הכיתה הראשונה שבה התבצע הטקס שמכונה ריקוד, אני הייתי בבית, חולה. אל המסיבה הבאה הגעתי חסר, נכה. עמדתי בצד מבויש כשחברי הניעו את איבריהם לצלילי מוזיקה, מתקשרים דברים שעוד לא ניחשו אפילו מה הם אומרים. במשך כל השנים עד התיכון עמדתי משותק במסיבות, פרח קיר. ומכיוון שתנועה היא גם תקשורת, נעשיתי נוקשה בדיבור עם הזולת; ביישן לעתים, אינטרוברט, שתקן במפגשים חברתיים. מרגע שהעזתי לרקוד העזתי יותר לדבר. בהתחלה זה היה הנעה קלה של הרגליים. אחר כך אזרתי אומץ להרים את הידיים. ואז לנוע במרחב. אני אוהב לעצום עיניים כשיש מוזיקה שמדברת אל הגוף שלי, לנתק את חוש הראייה ולהתרכז במפגש של גלי הקול, של החומר הנע מהרמקולים, עם הגוף שלי. אני מרגיש את המרכז שולח את האיברים החוצה, מטלטל את הידיים ומניע את קצות האצבעות. לרקוד זה להגיד ליקום "אני חי". זה לבטל את הדואליזם גוף-נפש ולהתחבר לאחדות.
***
הקהל הישראלי לא רוקד כל כך בהופעות. אולי אנשים כאן מתרכזים יותר מדי בבמה ובמה שמתרחש עליה במקום להרגיש מה קורה בגוף שלהם. הם עומדים סטטיים, חסרי תנועה. אולי מהנהנים מעט עם הראש. אבל מוזיקה מבינים לא רק עם הראש. מוזיקה היא הצורה שאליה שואף הגוף בטבע. הוא מתכוונן אל הגל. ראו איך מגיבים בעלי חיים לקולות; כל גופם נדרך, אוזניהם מתחדדות ונעות. להקשיב למוזיקה בהופעה בלי להניע את הגוף זה להתכחש לטבע, לכוח החיים שנמצא בתקשורת תמידית עם הסביבה, מתפשט ושולח זרועות. זה בעיקר חבל. הופעה, כמו מסיבה, היא אירוע שמאפשר לקיים במרחב תקשורת ללא מילים, כמעט ללא שפה. תמנונים הם משהו לשאוף אליו. הם מנצלים את כל מהותם לתקשורת; כל תנועה, מנוחה ושינוי צבע אצלם מלא באקספרסיביות וכוונה, עד התא האחרון בגופם. כשהם נעים אפשר לראות את החיים עצמם נעים מתוכם, מביאים לשיא את יכולת התקשורת שמעבר לשפת בני אדם, שלא מנצלים מספיק את כוח החיים שזורם דרכם לתקשורת כנה עם הסביבה ועם עצמם. הרבה אנשים מרגישים לא בנוח בגופם שלהם עצמם, נעים בנוקשות, לא מברכים את תנועתם במרחב. כשמתבוננים בהדפסים של ארנסט הקל מבינים משהו על תנועה, על תקשורת, על התפתחות, על היפתחות, על חיים. אפשר לדפדף בהם לפני שיוצאים למסיבה, לפני שהולכים להופעה, או לפני שהולכים לים. הם מזכירים משהו רחוק שהוא בעצם מאוד מאוד קרוב. הכי קרוב שיש.