אנחנו חיים בעידן קוסמופוליטי, אינטרנציונליסטי, כפר גלובליסטי. מי שמחזיק ברשותו קינדל יכול לקרוא ספרות כמעט מכל מדינה על פני כדור הארץ בלחיצת כפתור. רשימות הספרים שאתם חייבים לקרוא מלאות בספרות מתורגמת ורשימות הפרסים הולכות והופכות בהדרגה לרשימת מלאי של קולוניות לשעבר.
במקביל, באופן פרדוקסלי משהו, אנחנו חיים בעידן מתכנס, מתנכר, מתחפר. אמריקה קודם, ברקזיט, יורוסקפטיות, ישראל לפני הכל (זוכרים את הסלוגן הזה?). מדינות משתבללות לתוך עצמן בחיפוש אחר עברן הזוהר ותרבותן הייחודית וההו-כה שונה מהתרבות השכנה. כמו שני עציצים על אדן החלון שהגיעו מאותה ערוגה באותה משתלה ובטוחים שהפרח שלהם הוא-הוא פרח לב הזהב.
לתרבות הישראלית, ולספרות הישראלית במיוחד, אין היום מקום לא בעולם הזה ולא בעולם ההוא. סופרות או סופרים שבונים על תרגום הספרים שלהם לשפות זרות – עדיף להם להשקיע בביטקוין במקום, לפחות בשנים הקרובות. גם לקוראי הספרות המתורגמת בישראל צפויה אכזבה בשנים הקרובות, ועדיף להם לצחצח את האנגלית. כמות הספרים הזרים על המדף במגדלור או בסיפור פשוט תצנח בעתיד הקרוב.
אז אולי נתכנס, יגיד לעצמו הישראלי המצוי. אנחנו טובים בהתנכרות והתחפרות. מדינה קטנה מתחמקת מצרה. אבל עם כמה שאנחנו מתגאים בעבר המפואר של העברית – ויש במה להתגאות – הספרות העברית תמיד הייתה זקוקה לאחיותיה כדי להשתפשף. סיפורי המיתולוגיה התנ״כיים, גם בצורה וגם בשפה, לא היו באים לעולם ללא זוכי פרס נובל לספרות של תקופת הברונזה – אנומה אליש ועלילות בעל וענת. אבן גבירול וחבריו הערס פואטיים לא פעלו בחלל ריק והיו חייבים להתערבב בערביות האנדלוסית כדי להפוך למה שהם. שלא לדבר על מחיי הספרות העברית בסוף המאה ה-19 שהיו חייבים לספרות הרוסית לא פחות מלאינסליות שלהם.
אז מה יעשו סופרות ישראליות בנות המאה ה-21 שסובלות מחרם בתוכניות כתיבה יוקרתיות בחו״ל?
רוצה לומר: זו לא רק אמריקה. הספרות העברית, וקוראי העברית, זקוקים נואשות למישהו לרוץ איתו, אבל כולם בורחים, ואנחנו עם רגל תותבת מהמלחמה, מדדים מאחור, צועקים חרבו דרבו עם ספר של נועם חורב ביד.
מה נעשה? לאן נפנה? אם אין לנו מקום לא בעולם הזה ולא בעולם ההוא, נשאר רק מקום אחד, רק ספרות של ארץ אחת שאותה אפשר לאמץ ושתאמץ אותנו, ספרות הארץ שמעבר לכל הארצות: הארץ של התודעה, של הנפש.
יונתן גפן פיזמן: ״אם האהבה הייתה מדינה אני הייתי שר החוץ״. הנביא יחזקאל משורר: ״אם האלוהות הייתה מדינה אני הייתי שר הסטלות״. נביאי ישראל, מהסופרים הטובים ביותר שקמו בשפה העברית, לא כתבו ספרות ישראלית או יהודאית, הם כתבו ספרות שבאה ממעמקי מדינת הדבר כשהוא לעצמו, מדינת הטאו, מדינת הברהמן, מדינת האינסוף. כמה מהטקסטים הגדולים ביותר במקרא נכתבו על ידי אנשים שיותר משראו בעצמם תושבים של מדינה או ארץ כלשהי, היו שליחים של השפה שמגיעה מאי שם. הם היו סופרי הלוגוס. לא סתם אלוהים נותן ליחזקאל לאכול, מילולית, מגילה, ואז להתנבא. מה זה הנייר החשוד הזה שהוא שם ליחזקאל על הלשון?
בכלל, כל הספרות העברית, שמתחילה בספר בראשית, מקורה במילה שיוצרת מציאות: ויהי אור. זה קסם. זאת מאגיה. זאת ספרות שאף ארץ או מדינה לא יכולה לקחת עליה בעלות. בכלל, העברית מתעניינת פחות בעולם שבחוץ, בטח שלא בגאו-פוליטיקה קטנונית, ב-BDS או בטבלאות אקסל מכוערות שמעניקות לסופרים ציונים על פי מידת האנטי-ציונות שלהם. העברית מתעניינת בשפה עצמה, כמו פרח שפורח לתוך עצמו. כפי שמספר לנו ספר יצירה, מילים ואותיות הן הכוח שמניע ויוצר את העולם.
אם כך, אנחנו צריכים לאמץ את מי שהבינו את כוחה של השפה להביא משהו מהניצוץ של הארץ שמעבר ולהניע את העולם הזה. אנחנו צריכים לקרוא ולכתוב כמו וויליאם בלייק, רומי, ייטס, עומר אלכיאם. אמילי דיקנסון לימדה אותנו ש-״This World is not Conclusion״. רבינדרנת טאגור ביקש לעורר את ארצו אל המקום שבו חומות עדיין לא חילקו את העולם לחלקים.
ואלדוס האקסלי, שמהרגע שהוא נטל מעט מסקלין באמצע שנות החמישים הפך לנביא הספרות הפסיכדלית, קרא למחוזות שמהם אפשר לייבא את הספרות הזו ״היבשות המרוחקות של התודעה״, או Antipodes of the mind. כמו הספרות האנגלית או הגרמנית, גם ספרות ארץ התודעה מושפעת מהטבע והיצורים שמאכלסים אותה. כך כותב האקסלי בחיבורו ״עדן ושאול״: ״כמו כדור הארץ שלפני מאה שנה, גם בתפיסה (mind) שלנו קיימות עדיין אפריקות אפלות, בורניאו ואגני אמזונס שטרם מופו… כמו הג׳ירפה והברווזן, גם היצורים המאכלסים את האזורים הנידחים של התודעה הם בלתי מתקבלים על הדעת. ואף אל פי כן הם קיימים, הם עובדות נצפות; וככאלה, מי שמנסה בכנות להבין את העולם שבו הוא חי אינו יכול להתעלם מהם״.
אני ממשיך לצטט מהאקסלי ברשותכם: ״האדם מורכב ממה שאני יכול לכנות עולם ישן, עולם של מודעות אישית, ומסדרה של עולמות חדשים, המצויים מעברו השני של ים חוצץ – הווירג׳יניות והקרוליינות הלא כל כך רחוקות של התת מודע האישי והנשמה הצומחת; המערב הפרוע של הלא מודע הקולקטיבי, על צמחיית הסמלים ושבטי הארכיטיפים הקדמוניים שלו; ומעבר לאוקיינוס נוסף, עצום יותר, בנקודות הקוטביות של התפיסה היומיומית – עולם החוויה החזיונית״.
עולם החוויה החזיונית! זה המקום שממנו אנחנו צריכים לשאוב את ספרותנו. זו הספרות שאנחנו צריכים לאמץ. מחקרים מראים לנו שהאזנה לשירה יכולה לשחרר במוח נוירוכימיקלים שאחראים למצבי תודעה אלטרנטיביים. בימי קדם, משחר המהפכה הלשונית של ההומו סאפיינס, להקשיב למשוררים ומספרי סיפורים לא היה נחשב עונש. היה להם תפקיד קהילתי חשוב, וההתאספות הזאת סביבם הייתה יותר מעוד ערב שירה מנומנם עם יין – היא הייתה הבסיס לתרבות האנושית.
התרבות הזאת הייתה חזיונית מעצם הגדרתה. מיתוסים וסיפורי אלים הם נסיונות של סופרים ומשוררים לספר בשפת בני אדם את מה שהם ראו באותן יבשות מרוחקות של התודעה, בארץ שמעבר לארצות. לא לחינם רבים מסיפורי העמים והמיתולוגיות חולקים מאפיינים דומים מהותיים. כולנו, אזרחי כל המדינות, קודם כל אזרחים של המדינה שמעבר למדינות, ומי אם לא אנחנו, דוברי העברית, שפת הבריאה, צריכים וראויים להיות מי שיאמצו את ספרות אותה מדינה ללבנו.
סיפור מגדל בבל מלמד אותנו שהניסיון להגיע אל המקום שמעבר למקומות, הארץ שמעבר לארצות, הלשון שמעבר ללשונות – הניסיון הזה הוא מה שהמיט עלינו את אסון ההיפרדות ללשונות וארצות רבות. אבל כל זה לא עצר סופרים ומשוררות מכל הדורות להמשיך ולנסות לבנות מגדלי בבל שכאלה, ולא פעם גם להצליח, ולהחזיר אלינו כאן בארץ שמתחת רשמים. אז אם גבולות המדינה הולכים ומצטמצמים, כנראה שאין ברירה אלא לטפס מעלה.
אני אסיים בשאלה, שאותה שואלת המשוררת הישראלית נעה שחם בשיר שפותח את ספרה ״כולנה״, שאלה שטומנת בחובה את כל מה שניסיתי להגיד כאן:
השאלה היא
איך אתם מתכוונים להיגמל
מהמילון
ולהיכנס למרחב ההוא
של השירה
על ארבע
(מתוך דברים שאמרתי בספטמבר 2024 בפאנל "ביי ביי אמריקה" באירוע "כתוב" של בית אריאלה)