אחד המשפטים המפורסמים של הפילוסוף, איש הצמחים, הפטרייה המדברת וסדרן הכוכבים טרנס מקנה, שמייצג חלק נכבד מהגותו, הוא "Culture is Not Your Friend". התרבות היא לא חבר, הוא אומר, אלא "קיימת עבור הנוחות של מוסדות שונים, כנסיות, חברות וכו'. תרבות היא לא חבר. היא מעליבה, מחלישה, משתמשת בנו ומנצלת אותנו. אנחנו מאדירים את הפוטנציאל היצירתי של האינדיבידואל ואת זכויותיו, ואנחנו מבינים שהחוויה הישירה היא הדבר החשוב ביותר. אבל התרבות היא סטייה. היא עושה פטישיזציה לחפצים, יוצרת טירוף צרכני, מטיפה לאינספור צורות של אושר מזויף ואינספור צורות של הבנה מזויפת בדמות דתות וכתות מטופשות ומעודדת אנשים להקטין את עצמם ולבטל את האנושי שבהם על ידי כך שיתנהגו כמו מכונות".
קל לראות בדברים האלה ביקורת חברתית פשוטה שאופיינית להגות ניו אייג'ית שמאדירה את האינדיבידואל ואת סגולותיו לנגד התרבות הצרכנית שמקטינה את הפוטנציאל שלו לזרוח. אלא שמקנה מבצע כאן מהלך רדיקלי שקושר בין אפיסטמולוגיה, מרקסיזם ופסיכדליה. מקנה, שבמשך שני העשורים וקצת שבהם פעל בציבור הדגיש את חשיבות השימוש בחומרים פסיכדליים ככלי פילוסופי ומיסטי ראשון במעלה לחקר העצמי והעולם וביקר את היעדר החירות הקוגניטיבית בחברה שלנו, הולך כאן בדרך הגותית בת אלפי שנים ואוסף בה את השמאנים של העת העתיקה, את אפלטון, את קאנט, את אלדוס האקסלי ואף את אדורנו והורקהיימר.
ביסודות המרקסיזם התרבות היא חלק מבניין העל, והיא משנית בהשפעתה על החברה לעומת הכח האדיר של מבנה הבסיס, קרי אמצעי הייצור והיחסים הכלכליים. אבל מקנה רואה שבסוף המאה ה-20 בואכה המאה ה-21 לא ניתן עוד להבדיל כלל בין התרבות לייצור. התרבות היא סחורה, אמרו אדורנו והורקהיימר, ומקנה משתמש ביסודות שהונחו ב"חרושת התרבות" שלהם כדי לנער את הפירמידה של מרקס ולטעון: התרבות היא-היא מבנה הבסיס. היא משפיעה על כל התפיסה שלנו את עצמנו ואת העולם. כפי שאמצעי הייצור הם אמצעי השליטה של בעלי ההון במרקסיזם הקלאסי, מקנה, בהמשך לאדורנו והורקהיימר, טוען שהתרבות היא אמצעי השליטה של המוסדות בבני האדם. התרבות מעודדת צריכה של דימויים ומוצרים שמרחיקים אותנו מהממשות יותר ויותר, מ"החוויה הישירה" שאותה מדגיש מקנה שוב ושוב בהגותו, כלומר: התרבות מרחיקה את האינדיבידואל מהאפשרות לתפוס את המציאות כפי שהיא. היחס בין התרבות לאינטרסים האמיתיים שלנו מקביל ליחס בין התופעה לדבר כשלעצמו. זו למעשה גרסה כלכלית של השיח האפיסטמולוגי.
אלא שכשמקנה מדבר על תרבות הוא לא מתכוון רק למה שאנחנו רואים בטלוויזיה או לקודים חברתיים וחוקים שרירותיים. זהו רק הרובד הראשון. תרבות היא לא חבר כי כל מה שנכלל בה, עד הרבדים העמוקים ביותר שבה, מעוור אותנו מהטבע האמיתי של המציאות ומהיכולת לחוות את ההוויה באופן ישיר. על כך כבר דיבר האקסלי, למשל, שמציין ב"דלתות התודעה" (ובהרחבה ב"תרבות והאינדיבידואל") את העובדה שבני אדם לא שמים לב שמערכת הסמלים שהם משתמשים בה, קרי שפה, חוצצת בינם ובין הממשות. כל שפה עושה זאת באופן אחר ויוצרת רעיונות שונים לגבי המציאות, שבהכרח לא משקפים נאמנה את טבעה. הסמלים האלה הם הבסיס לתרבות האנושית על כל מה שכלול בה – דת, אמנות, פילוסופיה; הכל נגזרת של המילים שבאמצעותן אנחנו ממשיגים את המציאות ולמעשה מכסים אותה (אם זה מזכיר את "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק, זה לא בכדי). לכן הרובד הזה של דברי מקנה מושך את השטיח מתחת לכל התרבות האנושית. כל כולה מעוורת אותנו מהטבע האמיתי ומהאינטרסים האותנטיים שלנו, שהם הכרה ללא חוצץ של עצמנו ושל העולם, אהבה וחמלה (לכן מקנה הריע למה שהוא כינה "תחיית הארכאי", מגמה שהוא זיהה במאה ה-20 של חזרה למקורות תרבותיים שמגיעים עד לתקופה הנאוליתית, באמצעות סוריאליזם, אקפרסיוניזם מופשט, פסיכולוגיה פרוידיאנית ויונגיאנית, נאו-פגאניות, קעקועים ופירסינג, חופש מיני, ג'אז, רוקנ'רול, מחול ניסיוני ועוד).
עד כה נגענו בשני חלקים מהשילוש אפיסטמולוגיה-מרקסיזם-פסיכדליה בהגות של מקנה. הפסיכדליה נכנסת ב"חוויה הישירה". האקסלי כינה חומרים פסיכדליים "כלים לחיתוך גדרות", כלומר טכנולוגיה שמאפשרת לאדם לראות מעבר למה שמסתיר את הממשות. כך בדיוק רואה זאת מקנה. כדי לבטל את ההשפעה ההרסנית שיש לתרבות על האדם, כדי לחמוק לרגע מהאחיזה של התרבות שלא מאפשרת לאדם להכיר את עולמו ללא חוצצים, מקנה מעודד שימוש בחומרים פסיכדליים. הפסיכדליה מבטלת את הפטישיזציה של חפצים מכיוון שתחת ההשפעה אין להם כוח תרבותי מלבד האופן שבו הם נחווים בהווה (ב"דלתות התודעה" האקסלי, תחת ההשפעה, מביט בציורים ונהנה ממשיכות המכחול במנותק לגמרי מההקשר של הציור).
הפסיכדליה יכולה לבטל את "הטירוף הצרכני" מכיוון שהיא מרעיפה חוויה ישירה ומגבירה את הנוכחות ברגע על חשבון מחשבה כוזבת שצריכה בלתי פוסקת תביא לאושר עתידי. הפסיכדליה מזכירה לאדם, על ידי נטיעתו בהווה המוחלט, שהוא חי וקיים ואיננו מכונה. מובן שיש בפסיכדליה גם פן חברתי, שלא לומר סוציאליסטי – תחת ההשפעה האינדיבידואל מאבד את תפיסת העצמיות שלו כדבר מה נפרד מהזולת. זהו מה שמכונה בפילוסופיה הפסיכדלית "אובדן אגו" או "מות האגו"; הגבולות בין הסובייקט לאובייקט מתמוססים וה"אני" כבר לא נתפס כמשהו שעומד בסתירה לזולת, אלא כהמשך וחלק בלתי נפרד מהעולם. במצב עניינים כזה הצרכים שלי לא יכולים לבוא על חשבון הצרכים של חברי, מכיוון שאין בינינו הבדל; לו אצבור מזון או רכוש על חשבון חברי, אעשה זאת למעשה על חשבוני.
סוציאליזם פסיכדלי והמאה ה-21
בשנים האחרונות נעשו ניסיונות ספורים לטבוע מונחים שקושרים בין מרקסיזם או סוציאליזם לפסיכדליה (סוציאליזם פסיכדלי, אסיד קומוניזם, אפילו אסיד קורביניזם). ג'רמי גילברט מאוניברסיטת מזרח לונדון דן בקשר בין התחומים בצורה כמעט סוציולוגית ומתוך השאלה מה הפסיכדליה, כ"טכנולוגיה של לא-עצמי" (טייק על "טכנולוגיה של עצמי" של פוקו), יכולה לתרום לתודעה הפוליטית. במאמר "סוציאליזם פסיכדלי" הוא מזכיר את תרבות הנגד של שנות השישים והעלייה של תנועות מחאה של נשים, שחורים וקבוצות להט"ביות והשימוש שלהן ב"טכנולוגיות של לא-עצמי" – לאו דווקא פסיכדליה – ככלי לשחרור התודעה מהיררכיות מסורתיות ואינדיבידואליזם פשטני לעבר חירות קולקטיבית (אחת הקבוצות שאכן ניתן להגדיר כסוציאליזם פסיכדלי היא הדיגרז). באופן עקרוני גילברט מזהה לא פעם "פסיכדליה" עם "תרבות נגד". הוא אומר מפורשות שה"אסיד באסיד קומוניזם לא צריך לקבע עניין רק בסמים, אלא להתייחס למוכנות הכללית ליישם טכנולוגיות מטריאליות של לא-עצמי לחקר צורות שונות של תודעה וקולקטיביות שאינה מוגבלת על ידי הצורות האידיאולוגיות של האינדיבידואליזם הליברלי". הוא לא דן כלל בפסיכדליה כשלעצמה ובתכונות שלה, אבל מעיר מספר נקודות חשובות.
במהלך חשוב מאוד להבנה של הקשר בין הנושאים, גילברט מציין יחס מעניין בין מצבי תודעה "גבוהים" שמקורם בהינדואיזם ובודהיזם ושבהם מתגלה שהאני והשלם חד הם או שאין כלל אני אלא רק שלם, לבין התודעה המעמדית במרקסיזם שבה העובדים אמורים להבין שהאינטרסים שלהם כעובדים חשובים יותר מהאינטרסים שלהם כאינדיבידואלים. היחס הזה עומד בבסיס הדיון שלו באפשרויות של מיינדפולנס, יוגה, פסיכדליה ופרקטיקות נוספות לשנות את התודעה הפוליטית של החברה, כשהוא מבקר את השימוש הנאו ליברלי בהן. את אחד החצים החדים הוא יורה במחשבה ש"לשנות את עצמי זה לשנות את העולם", מחשבה שבמידה רבה עומדת בבסיס תנועת ה"wellbeing" היום, שהפסיכדליה היא במידה מסוימת חלק ממנה. "אי אפשר להדגיש עד כמה זהו רעיון מוטעה", הוא כותב, "ועד כמה הוא משכפל את ההנחות הבסיסיות של אינדיבידואליזם ליברלי שכל פוליטיקה רדיקלית חייבת לדחות. זה לא שאתה לא צריך לרצות לשנות את עצמך. אלא שאם אתה לא מזהה שאתה יכול לשנות את עצמך רק על ידי כך שתשנה את העולם סביבך, רמת התודעה הפוליטית שלך שואפת לאפס. כי הרעיון של לשנות את עצמך כדי לשנות את העולם מבליע בתוכו הנחה ש'עצמך' זה משהו שבאמת קיים. זה לא. זה רק חלק מהעולם ותוצר שלו".
הפילוסופיה המקניאנית משלימה את הלך המחשבה הזה. היא מציעה מבט מאוד מפוכח על המציאות, אבל יש בה הרבה מקום לאופטימיות. בניגוד להרבה ממבו-ג'מבו היפי וניו אייג'י, היא לא מתעלמת מהמשבר הכלכלי והחברתי בעולם ומתייחסת אליו בכלים וביסודות שהונחו על ידי המרקסיזם. ועם זאת, היא פורשת יריעה רחבה מאוד שמגיעה עד הבסיס הראשוני של התרבות האנושית ושולפת ממחילת הארנב שהיא הפסיכדליה את הכלים התודעתיים הכמעט בלתי אפשריים, שיכולים לעזור לדמיין עולם אחר. הנאו-מרקסיזם הפסיכדלי של מקנה רלוונטי כל כך לימינו, שבהם מחד הטלוויזיה מעוורת אותנו יותר מאי פעם, הפוליטיקאים פועלים במנותק לגמרי מהעולם ובני האדם מתעלמים לחלוטין מההשפעה ההרסנית שלהם על כדור הארץ, ומאידך הארכאי פורץ במלוא עוזו: אסטרולוגיה, טארוט ותקשור הם מיינסטרים מילניאלי, הפסיכדליה חווה רנסאנס שמקנה היה יכול רק לחלום עליו, והקפיטליזם מתנדנד על רגליו הרעועות. הגדר נחתכת בעוד ועוד מקומות, ומבעד לה נגלית המציאות כפי שהיא: עזרה הדדית, חמלה, אהבה.