כשקשה ועצוב, ואפילו את אלוהים קשה לי לתפוס פתאום, אני שם הופעה של Parliament Funkadelic. וזה למה? כי זה כמו ללכת לבית כנסת. זה כמו לקרוא ספר קודש. אין עוד מוזיקה כל כך רוחנית ומעודדת כמו פּי-פאנק, זה ממש כאילו רבי נחמן יושב אצלך בסלון.
פתאום אני נזכר איך כל היקום רוטט על התדר של הפאנק, האחד, ה-One. כמו שמסביר ג'ורג' קלינטון, הפאנקטיר הראשי, מנהיג הלהקה: "לפני שנים רבות, בימי הפאנקפוס, הוטמע באיש-ילד הקונספט של אפרונאוטים שתוכננו בקפידה ויכולים לפאנקק גלקסיות, אבל אחר כך הקונספט הזה נקבר עם סודות הפירמידות, עד שאנשים יציגו גישה חיובית יותר. שם, בפרויקטים הארציים האלה, יחד עם מלכים ופרעונים, זה חיכה כמו נסיכה נרדמת לנשיקה שתעורר ותגרום לזה להשתכפל בדמותו של הנבחר – ד"ר פאנקנסטיין".
עכשיו, אני לא יודע כמה אנשים בעולם לוקחים ברצינות את הדת המורכבת הזו שפיתחו פארלמנט-פאנקדליק (שהתפתחה עם כל אלבום שיצא), שכוללת מיתולוגיה שלמה של בריאת היקום, הישויות שפועלות בו, וגם תורת סוד שמסבירה לאדם איך להשתחרר מהבלי העולם הזה; אבל מדובר בתאוריות מורכבות ומרגשות ואני רוצה להציע את הסיפור הזה בתור משהו רציני לגמרי.
בגדול, היקום פועל, או יותר נכון רוטט, על ה"אחד", ה-Fאנק, הסירחון הדביק הגדול של הקיום. הפאנק הוא התגלמות השלמות המלאה, הם קוראים לזה Funkentelechy, בדומה לאנטלכיה האריסטוטלית, המימוש המושלם של הצורה היקומית-פאנקית. ה"אחד" הזה הוא כמובן לא רק ה"אחד" הקוסמי, אלא גם ה-One, הפעימה הראשונה בתיבה שעליה מושם הדגש בפאנק, כך שמראש היקום פועל ומבקש לפעול על פי קצב מוזיקלי, שזה דבר מרגש ביותר.
ולמה בעצם יש את הפאנק הזה? בגלל האהבה של היקום, כפי שמתואר ב"עומדים על הסף של להתחיל עם זה": "הקונספט של פנקטיזציה הוכרז כחוק אוניברסלי על ידי אמא טבע, ולכן הוא פטור משליטה של כוחות הטוב או הרע". זה כבר מריח מניטשה.
עכשיו, בני האדם הם חארות. הם לא מעוניינים להקשיב לרטט של היקום, ל"אחד", והעולם הפך למשולל-פאנק, מה שמיוצג על ידי הישות הקוסמית שנקראת Sir Nose D'void-o-funk שפשוט לא מסוגל לרקוד, כי הוא "קול" מדי בשביל זה. כמוהו, כולנו סובלים מ"סינדרום הפלסיבו", כלומר החלפה של הדבר האמיתי בדברים חומריים מטופשים ופוליטיקה קטנונית.
מפני שהעולם במצב כזה, הפאנק, יחד עם הקונספט של אנשים שיכולים לשחרר את העולם מהמצב הזה, נקבר בפירמידות במצרים (מובן שהפן הפוליטי מאוד חזק, אפריקה-נגד-העולם-הגזעני, והחיבור לסאן-רא ואפרו-פוטוריזם מאוד נוכח) ורק כשהגיע ד"ר פאנקנסטיין הוא התגלה שוב בעולם.
וזה משהו מאוד יפה. כי היקום כאמור, הוא פשוט הפאנק, אין אלוהים גדול בראש הפנתיאון. ד"ר פאנקנסטיין הוא אווטאר של הפאנק, הוא הנבחר, אבל הוא לא ה-אלוהים (אם כי "ככל שכאב הראש גדול יותר, כך הגלולה גדולה יותר, וקוראים לי הגלולה הגדולה, מותק", "ד"ר פאנקנסטיין", פסוק 2). הוא מעיד על עצמו פשוט שהוא "מקדיש את עצמו להגנה על תנועת הירכיים". ומה שהמקהלה, שהיא אנחנו, חוזרת ואומרת לו במקומות שונים במיתולוגיה, זה "קח את גופי, שים בו את המיינד, שיוכל לפאנקק עם כולם. תן לי בראש עם האחד".
אבל ד"ר פאנקנסטיין הוא ישות ארטילאית מדי עבור העולם, ולכן יש לו את הישו שלו, סטאר-צ'יילד. סטאר-צ'יילד מגיע עם חללית-האם ומצהיר שהוא משתלט בחזרה על הפירמידות, ובו בזמן עושה מסיבה בחללית. איזו התגלות כיפית של המשיח. כשהוא מגיע הוא מציע לנו: Put a glide in your stride and a dip in your hip And come on up to the Mothership Loose booty, doin' the bump Hustle on over here ומשכנע: "תודו בזה, אפילו בנק הזיכרון שלכם שכח את הפאנק" ("חללית-האם", פסוק 7). אני בא כל פעם שהוא אומר את זה. אי אפשר שלא.
יש בזה גם משהו גנוסטי. בני האדם ששכחו איך לרקוד, כלומר שכחו את הניצוץ האלוהי שבהם, וצריכים את סטאר-צ'יילד שיבוא ויזכיר להם מאיפה הם באו. סיר-נוז-דיבויידאופאנק הוא בסך הכל דמיורג מרושע, זוכרים?
אבל כאן זה לא נגמר. ביאת המשיח, סטאר צ'יילד, לא מסיימת את הסאגה, אלא רק מתחילה. כי סיר נוז-דיבויידאופאנק לא מוכן לתת לפאנק להשתלט על העולם, ולאורך כל המיתולוגיה למעשה הם נלחמים – מתחת למים באקווה-בוגי, בעיר אטלנטיס, בחלל וכו' – פעם אחת סיר נוז אפילו כמעט מכניע את סטאר צ'יילד ("איפה ד"ר פאנקנסטיין שלך עכשיו, סטארצ'יילד?", הוא לועג לו), אבל בעזרת המשוכפלים של ד"ר פאנקנסטיין, ותשמישי קדושה כמו אקדח הבּופ והפנס הקדוש, סטאר צ'יילד מביס בסופו של דבר את סיר נוז, שמודה בסופו של דבר שאבות-אבותיו, ה-Cro-Nasal Sapiens, היו פאנקיים, והעולם שלנו חוזר להתנועע בקצב הפאנק, לרטוט עם היקום על ה"אחד".
עכשיו, כל זה מסופר באלבומים של Parliament, מה שמגולל את המיתולוגיה הפאנקית. באלבומים של Funkadelic, להקת האלטר-אגו של פרלמנט, מתואר כל הסיפור הזה ללא הקוסמולוגיה, אלא רק בצורה מיסטית, שמנסה להראות למאזין איך הוא יכול להשתמש בפאנק ככלי לשחרור עצמי.
למעשה, על פי הצד המופשט של העניין, המנטרה שהאדם צריך לגלגל בלשונו ובראשו היא הפתיחה של השיר האלמותי Maggot Brain: "אמא אדמה בהירון בפעם השלישית, כי כולכם דפקתם אותה. אני טעמתי את התולעים במיינד של היקום, וזה לא פגע בי, כי ידעתי שעלי להתעלות מעל הכל, או שאטבע בחרא שלי עצמי". במילים פשוטות: יש פה מלא חרא, כדאי להתעלות מעליו (להתעלות לאן? לפאנק, כמובן).
ההסבר למהו פאנק הולך ככה: "שמי הוא פאנק, אני לא מהעולם שלך, תרגע מותק, אני לא אעשה לך כלום, כל יעודי הוא ההרגשה הטובה" ("אמא, מה זה פאנקדליק", פסוק 2). פאנק אמור להוליך את האדם אל השמים, אל Kingdom of Heaven – אבל הקינגדום אוף הוון "היא בפנים" ("שחררו את המיינד, והתחת שלכם ישתחרר גם", ג'אם ארוך ומטורלל ביותר). כל מה שקשור לצריכה וחומריות הוא אנטי-פאנק. כלומר, כדי להתחבר לפאנק, לרטט של היקום, יש להביט פנימה. כלומר, סטארצ'יילד וכל הסיפור הוא למעשה מטאפורה לכוחות הפועלים באדם. בסופו של דבר, כדי להשתחרר, צריך לרקוד, וזה יופי טופי.
