הפואמה "הבריכה" של ח"נ ביאליק היא אחת מהפואמות היפות, המורכבות ופורצות הדרך בשירה העברית. ככזו, היא התברכה בשלל מאמרי ביקורת, מכיווני מבט שונים, הודות למורכבותה ולסמלים הרבים בה שמאפשרים פרשנויות שונות. ככלות הכל מדובר באחת מהפואמות הארוכות היחידות שכתב ביאליק, ושלא כמו אחיותיה "בעיר ההרגה" או "המתמיד", לדוגמה, מרבית הפואמה הזו אינה מעוגנת בזמן או במקום ברורים, ומרבית ההתרחשות בה ערטילאית ובעלת אופי אגדתי יותר.
ירח כסוף, סערת רוחות, שמש זוהרת, יער ערפילי, עולם שמשתקף בתוך אגם – הפואמה מלאה בסמלים מכשפים ומקסימים ששולחים את הקורא לעולם שירי מהפנט. אבל מה סוד הקסם של הפואמה הזו? מה עומד בבסיסה, ולמה היא כל כך מושכת? ואיך כל זה קשור לקבלה היהודית, הסופיולוגיה הרוסית והחזונות המיסטיים של הילדות?
כאמור, ישנן ביקורות רבות ל"בריכה", והן שונות ומגוונות: חלקן מנתחות את היצירה ניתוח סימבוליסטי; חלקן מבקשות לקרוא את הפואמה כמדברת על יחסי אני-עולם או כמדברת על היחס בין יצירת האמנות לעולם החיצוני; ויש אף מי שניסה לעשות בה קריאה היסטוריוסופית. המגמה המשותפת של הביקורות השונות, שנכתבו על ידי כמה מגדולי חוקרי הספרות שלנו (טרטנר, שמיר, קורצוויל, ועוד) היא נסיון למצוא "פואנטה" מאחורי "הבריכה", כאילו שביאליק ניסה לחוד חידה ויש לה פתרון ברור ומוגדר. לא כך. מדובר בפואמה מורכבת ביותר, שמנסה "לתאר" יותר מ"לספר".
כל הביקורות הללו, מפורטות ומנומקות ככל שיהיו, מתעלמות מ"הפיל בחדר" – הפואמה הרי מלאה בסמלים מיסטיים, וליתר דיוק סמלים מהמיסטיקה היהודית – בראש ובראשונה המילה "בריכה" (רק זיוה שמיר מתייחסת לכך כשהיא כותבת על הפואמה, אולם היא משולה לעיוור שממשש חט של פיל ומכריז: "חנית!").
ואכן, מנגד לביקורות הזרם המרכזי לעיל, ישנם חוקרים שמזכירים בעבודותיהם את "הבריכה" בהקשר המיסטי והפילוסופי יותר. יונתן רטוש, לדוגמה, מציין בחיבורו "עולם השכינה" כי ניתן להבין את כל הביטויים הרליגיוזיים בפואמה רק אם מבינים כי ביאליק ניסה לתאר בה את העולם – אך לא את העולם כפשוטו, אלא באופן שבו הוא מתגלה בהתגלות אלוהית.
גם חמוטל בר-יוסף עוסקת ב"בריכה", מנקודת מבט מיסטית הקשורה לסימבוליסטיקה הרוסית, וליתר דיוק לסופיולוגיה, הקשורה לפולחן המיסטי של סופיה. חוקר הקבלה הידוע יהודה ליבס קושר בין סופיה לבין המיסטיקה היהודית, גם בהקשר לפואמה הספציפית שבה עסקינן. ואת כל זה עוטף גרשום שלום, שבספרו האלמותי "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" מתאר בפרוטרוט את הגילויים השונים של השכינה בספרות המיסטית היהודית.
אם כן, "הבריכה" חוקרת למעשה את אופי העולם והאלוהות כפי שהוא מתגלה במיסטיקה היהודית. זוהי פואמה ששואבת את מקורותיה מן המדרשים בספרות הקבלה ומציירת באמצעותם תמונה של ההוויה כולה – על כוחותיה האלוהיים והאופן שבו הם משפיעים על העולם והאדם, וגם מושפעים מהם – בצורה פואטית יפהפיה.
ביאליק משתמש בשלושת האובייקטים המרכזיים בפואמה – היער/האילן; הבריכה; והמשורר-ילד – על מנת לדון באופי העולם (או ההוויה/היקום) ובאופנים שבהם הוא מתגלה. כאמור, האילן והבריכה הם סמלים מיסטיים-קבליים מקובלים במקורות היהודיים, והמשורר-ילד הוא זה אשר "מוריד" את הסמלים הללו מה"עליונים" אל החוויה האנושית.
זאת ועוד, הבריכה היא שיאו של מהלך כזה בשירתו, שבא לידי ביטוי גם ב"לא זכיתי באור מן ההפקר" וב"זהר", אך הגיע לידי שלמות ב"בריכה". ב"לא זכיתי באור מן ההפקר" וב"זהר" משתמש ביאליק במוטיבים מיסטיים-יהודיים מובהקים, וב"זהר" ניתן לראות ממש קדימון לפואמה "הבריכה". אולם, בעוד "לא זכיתי באור מן ההפקר" מתמקד בחוויה של המשורר ו"זהר" מתאר את ההתגלות המיסטית-ילדית, "תמונת מצב" שלמה של ההוויה ניתן למצוא רק ב"בריכה", אשר מתייחסת גם לשני המהלכים לעיל וקושרת אותם להוויה ככלל.
במחצית הראשונה של העשור הראשון של המאה ה-20 ניכר כי חיים נחמן ביאליק החל מהלך חדש בשירתו. לא רק שהוא החל להתרכז יותר בכתיבת פואמות ארוכות ומורכבות, שבהן ביקש לתאר באמצעות אובייקטים חיצוניים סוגיות מורכבות בחיי האדם והאומה, ללא ההשתפכות הבכיינית של השירים הליריים הקצרים (זאת ניתן לראות באיגרתו לרבניצקי מכ"ד בטבת תרנ"ו, בה כתב כי "קצה נפשי בכל שירי אשר כתבתי עד הנה, כי כל אלה הם קטנות ואין עדותם עדות על כשרון המשורר. שירים קטנים – כאלה וכאלה יכתוב כל איש בימי חיי הבלו, ואף כי שירי בכי והתאוננות … המשורר האמיתי צריך ליצור לכל הפחות יצירה אחת שלמה ומשוכללת בימי חייו והיא יכולה להכאיב או להשמיח את לבנו") – לא רק זאת, אלא שהחלו להכנס יסודות יהודיים מיסטיים לשירתו.
כפי שמציינת בר יוסף, ביאליק פנה כבר בתחילת שנות התשעים למוטיבים מקראיים, והחל משנת 1898 נטש אותם ועבר לכתיבה שמקיימת זיקה לשונית למיסטיקה היהודית. מהלך זה הושפע מאוד מהסימבוליסטיקה הרוסית (ומהסופיולוגיה בפרט) ומהמיסטיקה היהודית. והנה, בשנת תרס"א פרסם ביאליק את הפואמה "זהר", אשר מתארת את ימי ילדותו של המשורר לאור התגלות מיסטית וזוהרת של העולם המיוצג על ידי הכוחות הפועלים בו כיצורים רוטטים, מוארים ובעלי אנרגיה רבה שמושכים אותו להכיר את הטבע באופן בלתי אמצעי: "בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי, / וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה; / מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי, / דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה. / וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי, / כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם; / שָׁם נִגְלוּ לִי חֲבֵרַי, רָזֵיהֶם קִבַּלְתִּי / וָאֶחְתֹּם בִּלְבָבִי הָאִלֵּם אֶת-קוֹלָם".
וכך מתאר ביאליק את העולם הנגלה לפניו, בדמותם של הדברים הנוכחים בטבע, וגם בבית – כל הדברים קשורים זה לזה ומשלימים אחד את השני, כאילו גם הטבעי וגם המלאכותי אחד הם ויוצרים עולם הרמוני ושלם: "וַחֲבֵרַי מָה-רָבּוּ: כָּל-עוֹף הַפּוֹרֵחַ, / כָּל-אִילָן עִם-צִלּוֹ, כָּל-שִׂיחַ בַּיָּעַר, / פְּנֵי סַהַר צָנוּעַ לָאֶשְׁנָב זוֹרֵחַ, / וַעֲלֶטֶת הַמַּרְתֵּף וּשְׁרִיקַת הַשָּׁעַר; / כָּל-חָרוּל מֵאַחֲרֵי כָל-גָּדֵר הַדְּחוּיָה, / כָּל-קֶרֶן פָּז מְתוּחָה אֶל-עֵינַי וּנְטוּיָה / מִשֶּׁמֶשׁ, מִנֵּר אוֹ מֵרְסִיסֵי כּוֹס גָּבִישׁ; / עֲלִיַּת הַגָּג, פִּנַּת קוּרֵי עַכָּבִישׁ, / תַּעֲרֹבֶת הָאוֹר עִם-הַחֹשֶׁךְ הַמְּתוּקָה / וַאֲיֻמָּה כְּאַחַת בְּתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה, / בַּת-קוֹלִי וְצַלְמִי שָׁם, לְשׁוֹן הָאֻרְלֹגִין / וּמַשּׂוֹר שֵׁן חוֹרֵק בַּעֲבִי הַקּוֹרָה, / וּכְמוֹ שֵׁם מְפֹרָשׁ בְּאוֹתִיּוֹתָיו הֵם הֹגִים – / אֲגַסֵּי "כָל נִדְרֵי", הַתַּפּוּחִים הַקֵּהִים / הַנּוֹטִים עִם-נוֹפָם מִגַּן שְׁכֵנֵנוּ, / זְבוּב הוֹמֶה, "בֶּן-סוּסוֹ שֶׁל-מֹשֶׁה רַבֵּנוּ" – / כֻּלָּמוֹ חָמַדְתִּי וַיִּהְיוּ לִי רֵעִים – / וַחֲבִיבִים מִכֻּלָּם צַפְרִירֵי הָאוֹרָה". צפרירי האורה הללו, רוחות בוקר מוארות, מתגלים ככוחות מיסטיים ממש – "עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים" או "מִתּוֹך עֵינֵיהֶם יָצִיץ זֹהַר עֶלְיוֹן, זִיו הַשְּׂכִינָה" – והם קוראים לו להכנס איתם לעולמם, העולם שבו הכל אחד עם הטבע, עולם הילדות, למעשה – "נִתְעַלֵּס, נִתְפַּלֵּשׁ בִּדְשָׁאָיו הַטְּלוּלִים, נַזְהִירָה בָרְסִיסִים וּפְנִינִים נַחֲרֹזָה, עַל-מַצָּע יְרַקְרַק נִתְגַּלְגֵּל גִּלְגּוּלִים…"
צפרירים אלו לוקחים את המשורר-הילד למסע שמגלה לו את כל יופיו של העולם – את החיות, את הצמחים, ובעיקר את האור שמכסה את כל העולם הזה: מילים הקשורות לאור חוזרות פעמים אינספור בזמן המסע הזה, מה שקושר את המסע הזה למסע מיסטי לכל דבר ועניין. שיאו של המסע הוא כשהצפרירים לוקחים את המשורר-הילד לבריכה: "בְּחֹם צָהֳרַיִם מֵימֶיהָ אַט רֹגְעִים / בְּזָהֳרֵי חַמָּה וּבְצִלְלֵי עֲרָבִים. / מִקְצָתָם בְּהִירִים כָּרְאִי מְלֻטָּשִׁים; / בָּם רְקוּעִים שְׁמֵי תְכֵלֶת, אַט צָפִים בְּנֵי-עָבִים / כְּעֶצֶם הַפְּנִינִים לָטֹהַר, וּנְמוֹגִים. / וּכְעֵין עוֹלָם הָפוּךְ: שָׁמַיִם חֲדָשִׁים, / זִיו שֶׁמֶשׁ מְצֻנָּן וּפְנֵי יְקוּם צָנוּעַ / מְעֻלָּף צְעִיף שַׁלְוָה וַחֲלוֹם שֶׁקֶט עוֹלָם / בְּתוֹךְ מֵי-הַמְּנוּחוֹת הַצְּלוּלִים שָׁקוּעַ – וְהַכֹּל שָׁם כֹּה-בָהִיר, כֹּה-שַׁאֲנָן, כֹּה-חוֹלֵם!".
הבריכה מתוארת כמי שמציגה את העולם בתוכה, משקפת אותו בתוך מימיה: "וַהֲפוּכִים וּכְפוּלִים נִשְׁקָפִים מִתַּחַת / הַסּוּף, זִיזֵי סֶלַע, וְנוֹפוֹ שֶׁל-אִילָן, / הַדּוּגִית הַקְּשׁוּרָה לְגֶזַע עֵץ חָטוּב, / הַתְּלוּלִית הַמְעֹרָה בְּגִידֵי שָׁרָשִׁים, / שְׁנֵי אַוְזֵי הַבָּר וְהַחֲסִידָה הָאַחַת, / כּוֹבֶסֶת חֲשׂוּפָה מְנַפֶּצֶת כְּבָסִים – / וְהַכֹּל שָׁם כֹּה מְצֻנָּן, כֹּה רַעֲנָן, כֹּה רָטֹב!".
וגם היא, הבריכה, קשורה לאותם אורות מיסטיים וקסומים: "וּקְצָתָם – מֵי-זָהָב וָנֹגַהּ וְקֶסֶם / שַׁבְרִירֵי אוֹר שֶׁמֶשׁ וּמִשְׁטַח זַהֲרוּרִים, / קַשְׂקַשְּׂי פָּז טָהוֹר וְשַׁרְשְׁרוֹת כֶּתֶם. / מְכִתּוֹת שְׁתֵּי שְׁמָשׁוֹת, פֵּרוּרִים פֵּרוּרִים / שֶׁל-גָּבִישׁ וּזְכוּכִית, צַחְצוּחַ וָלַהַט – / וְהַכֹּל שָׁם כֹּה-נוֹצֵץ, כֹּה-יַזְהִיר, אוֹר יָעַט!".
וכאשר המשורר-הילד נכנס לבריכה, הוא עובר מעין "חניכה" מיסטית, כאשר הוא סופג לתוך עצמו את האור: "וּבְיָם דִּי-נוּר זֶה וּבְשִׁבֹּלֶת הַזֹּהַר / צָלַלְתִּי גַם-אָנִי וָאֶסְפֹּג יָם אוֹרִים, / וָאֵצֵא פִּי-שִׁבְעָה מְזֻקָּק וּמְטֹהָר". הצפרירים, כשהם יוצאים מהבריכה לאחר שהמשורר-הילד כבר יצא בעצמו, מכריזים באופן חד משמעי על כוונתם להכניס אותו ב"סוד": "נִטְבָּלְךָ בַּזֹּהַר, / נוֹרִידְךָ נְבִיאֶךָ / אֶל-מַטְמוֹן אוֹר גָּנוּז / בְּמַעֲמַקֵּי תְהוֹם" שם "שְׁמָשׁוֹת – כַּדְכֹּד" ו"אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים".
סופו של דבר, המשורר התבגר, הילדות נעלמה ואיתה עולמות הסוד הטבעיים לילד, ובאחד הימים הוא נזכר בדבר הזה, בעצב כלשהו – "וְשִׁירַת הַזֹּהַר לָנֶצַח נָדַמָּה" – אך "עָמֹק בַּלֵּב כָּמוּס עִמִּי הֵד קוֹלָהּ, / וּבְתוֹךְ בָּבוֹת עֵינַי שָׁמַרְתִּי זִיו אוֹרָהּ; / וּנְעִים חֲלוֹמוֹת חַיַּי בָּאָרֶץ הַגְּדוֹלָה, / וִיקַר חֶזְיוֹנוֹתַי – מֵעֵינָהּ נִשְׁאָבִים, / וּטְהוֹרִים וְרָוִים וּבְרוּכִים מִמְּקוֹרָהּ".
כך, ניתן לראות כי הפואמה הזו קושרת יחדיו מספר מוטיבים – הטבע, הילדות והעולם הגנוז, עולם הסוד, שבו הטבע מתגלה כפי שהוא באמת – ודבר זה מתואר באמצעות אור רב וזהר. הבריכה, שבה "מוטבל" המשורר-הילד, מהווה את שיא המהלך הזה. האורות נקשרים בה, והצפרירים – הכוחות שמהווים מעין שליחים של הסוד – עולים מתוכה.
בשנת תרס"ב פרסם ביאליק את אחד משיריו המפורסמים ביותר, "לא זכיתי באור מן ההפקר". השיר זכה לפירושים רבים, וכולם מתארים אותו כשיר העוסק בקושי שביצירה ובקושי להיפרד ממנה כאשר היא מגיעה אל הקוראים, אשר עושים בה כבשלהם. אך גם שיר זה מלא מוטיבים הלקוחים מעולם המושגים המיסטי: האור והניצוץ האלוהי אשר חוזרים לאורך השיר, אותם חוצב המשורר בקושי מתוך עצמו, כי הם שלו עצמו, כך הוא כותב: לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר, אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי, כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי. נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא. וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי. וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם, וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם, וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.
שני השירים הללו מבשרים ומבכרים את שירתו הגדולה ביותר בתחום זה, "הבריכה", אשר פורסמה בשנת תרס"ה. פואמה מורכבת זו מהווה את שיאו של המהלך הזה. ב"לא זכיתי באור מן ההפקר" וב"זהר" משתמש ביאליק במוטיבים מיסטיים-יהודיים מובהקים, וב"זהר" ניתן לראות קדימון לפואמה "הבריכה" גם במבנה (תיאור החוויה עצמה ואז רפלקציה עליה). אולם, בעוד "לא זכיתי באור מן ההפקר" מתמקד בחוויה של המשורר ו"זהר" מתאר את ההתגלות המיסטית-ילדית, "תמונת מצב" שלמה של ההוויה ניתן למצוא רק ב"בריכה", אשר מתייחסת גם לשני המהלכים לעיל וקושרת אותם להוויה ככלל.
"הבריכה" מורכבת ממספר חלקים. החלק הראשון, בו מציג המשורר את התפאורה, מעין אקספוזיציה: "אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר / אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת: / בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם, / בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר, / לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ / וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ – / וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ". החלק השני, אשר מתאר ארבע סצינות של הבריכה והיער – בוקר, ליל ירח, יום סערה ושחר. החלק השלישי, בו מתאר המשורר את גילויה של הבריכה על ידו בימי ילדותו. והחלק הרביעי, שבו קושר ביאליק את ה"מסקנות" מהפואמה לכדי תיאור של האופן בו מתגלה אלוהים בעולם – לשון המראות.
החלק הראשון של "הבריכה" מציג בפני הקורא את שני המושגים המרכזיים בפואמה – הבריכה והיער, שחלק ממנו הוא האילן הבודד אשר צומח מתוך הבריכה. המושגים הללו מאירים כמו מגדלור לכל מי שבקיא אף מעט בעולם המושגים המיסטי-יהודי והקבלי בפרט, לאמור – זוהי אלגוריה ליחס בין העולם הזה לאלוהות, או למוטיבים האלוהיים. יהיה מי שיאמר: בין התחתונים לעליונים. הבריכה היא סמל מיסטי מובהק הקשור לשכינה, והאילן הוא סמל מיסטי מובהק גם כן: אילן הספירות הקבלי.
לאורך הפואמה מתוארים היחסים שבין הבריכה לבין היער, ובחלק השלישי, לבין המשורר-הילד (זיכרו את "זהר" בהקשר זה). בספרו "מושגי יסוד בתורת הקבלה וסמליה" מפרט גרשום שלום את המופעים השונים של השכינה במיסטיקה היהודית, ועל כך בהמשך, אך ראשית, כדי לבסס את הקשר בין הבריכה לשכינה ניתן לציין את יונתן רטוש, שבחיבורו "עולם השכינה" טוען כי ניתן להבין את כל הביטויים הרליגיוזיים בפואמה ("אך רפרפה עלי ראשונה כף השכינה", "קודש הקודשים שביער", "דביר קודש", "מצפה לגילוי שכינה קרובה") רק אם מבינים כי ביאליק ניסה לתאר בפואמה את העולם – אך לא את העולם כפשוטו, אלא באופן שבו הוא מתגלה מתוך התגלות אלוהית. רטוש מסתמך על הספר "שערי אורה" של יוסף ג'יקטילה, שם מתפרשת הבריכה בתור סמל מקובל מסמלי הספירה העשירית, התחתונה – מלכות, שהיא השכינה. כך, הבריכה אכן יונקת מהיער – הוא עץ הספירות הקבלי: "השכינה, הספירה העשירית, התחתונה, חוסה בצל האילן הגדול, אילן הספירות של הקבלה, והיא שרויה בתוך היער הגדול, עולם העשיה השפל שלנו, אף נתונה במידה מסוימת בסכנת השתלטותם של כוחות הסיטרא אחרא. לפנינו היער, לפנינו האלון, לפנינו הבריכה. בריכת השכינה, חלק אלוה מתחת, המדברת בדרך הטבע, טבעה, בלשון האלים, היא היא לשון המראות", כותב רטוש.
חמוטל בר-יוסף עוסקת ב"בריכה" מנקודת מבט מיסטית, כשהיא קושרת בספרה "מיסטיקה בשירה העברית במאה העשרים" את הבריכה לסופיה (חוכמה). בר-יוסף דנה בפואמה בהקשר לסופיולוגיה, המתבססת על הגנוסטיקה, של ולדימיר סולוביוב ואלכסנדר בלוק. הסופיולוגיה היא פולחן מיסטי של סופיה, ובר-יוסף טוענת ש"הבריכה", וביאליק בכלל, הושפעו מהסופיולוגיה. בר-יוסף טוענת כי ב"הבריכה" היטשטש הגבול בין האהבה ובין החוויה המיסטית, כפי שאלה נגזרות מסופיה, וכי הפואמה הזו היא שיאו של "הכיוון הסימבוליסטי שאליו נטתה שירתו של ביאליק לקראת אמצע העשור הראשון של המאה העשרים, ובאופן ספציפי יותר – בתגובה של ביאליק לסופיולוגיה. כיוון זה מסביר את העובדה שביאליק … פונה בעשור הראשון של המאה העשרים אל המיסטיקה היהודית". אולם, היא מסייגת את הדברים הללו וטוענת כי ישנם הבדלים בין "הבריכה" כסופיה, כפי שהיא מאמינה שיש לפרש את הפואמה, לבין המיסטיקה היהודית.
אך כאן נחלץ לעזרתנו יהודה ליבס, שבחיבורו "בריכה ומלא בספר הבהיר, עיון מחודש", קושר בין סופיה לבין המיסטיקה היהודית, גם בהקשר לפואמה הספציפית שבה עסקינן. ליבס קושר בחיבורו בין הבריכה כפי שהיא מתוארת בספר הבהיר לשתי ספירות קבליות שונות: חכמה ובינה, ודן במקומה בעולם – דרך המיסטיקה היהודית, הגנוסטיקה (סופיה) והנאו-פלטוניזם – האם הייתה קיימת לפני בריאת העולם? האם היא קודמת למחשבה? האם היא שייכת לעולמו של האל? או לעולמנו?.
את כל זה עוטף גרשום שלום, שבספרו האלמותי "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" מתאר בפרוטרוט את הגילויים השונים של השכינה בספרות המיסטית היהודית – תיאורים שעל נקל להבין כי תואמים לבריכה באופן הדוק.
אז אם כן, מהם מאפייניה העיקריים של הבריכה בפואמה המדוברת? היא בודדה, מבודדת, עדינה, פסיבית, חוסה בצל האלון הרם, ו"אין יודע מה בלבבה". היא חולמת לה שאולי כל המתרחש בחוץ אינו אלא בתוכה. אך היא גם זו המניקה את האילן, כלומר היא לא רק חוסה בו, אלא גם מוציאה אותו מתוכה, היא אקטיבית ומשפיעה. היא גם "בת עינו" של היער, והיא זו החדה את החידה, בשל השתקפות העולם בה: האם העולם הוא בתוכה, או שהיא רק משקפת אותו.
כדי להבין את מקומה של הבריכה/השכינה בתוך העולם הקבלי ובתוך ההוויה עצמה, יש להבין את מהות האילן הקבלי, עץ הספירות, ואת מהות השכינה. כדברי שלום, השכינה היא "פרסוניפיקאציה של נוכחות האל בעולם". היא החכמה האלוהית וההעצמה הנקבית של האלוהות. ספירה היא מושג יסוד בקבלה, המתאר רובד בהופעת האלוהות בעולם. על פי הקבלה, האל עצמו הוא אינסופי, אך ניתן להבין את אופן התפרטותו בעולם על ידי עשר הספירות. ככל שהספירה נמוכה יותר בעץ, כך ההתגלות מוחשית וגשמית יותר וקרובה יותר לעולמנו אנו. ככל שאנו יורדים בסולם הספירות האלוהות מתקרבת מהטראנסנדנציה לאימאננציה. מבנה העץ מורכב והוא בר-דיון בלתי נדלה, אך בקצרה ניתן לציין כי ישנם שלושה צדדים בעץ: ימין, מרכז ושמאל; ישנן שלוש ספירות עליונות: כתר, חכמה ובינה (לעתים משמיטים את כתר, כיוון שזוהי הספירה העליונה המייצגת את מה שקדם לבריאה, ואז מוסיפים את דעת); ושבע ספירות תחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
כאמור, מרבית הפירושים מצביעים על הספירה התחתונה, מלכות, כספירה המיוחסת לשכינה. גם הספירה השלישית, בינה, מיוחסת לשכינה, אך על כך בהמשך. "בעולם זה של הספירות, שכל אחת מהן היא העצמה של בחינה מסוימת מבחינות האל, נקנית לשכינה משמעותה החדשה כספירה האחרונה", כותב שלום. שלום גם מפרט את תכונותיה, וניתן לראות כיצד הדבר דומה ביותר לתכונות של הבריכה בפואמה. כך, השכינה/מלכות היא נקבית: "היסוד המכריע במעמדה החדש הוא בלי ספק אופיה הנקבי" והיא קיימת גם לעצמה וגם כמשקפת את העולם: "כל מה שיש לה כלול בפנימיותה ובא לה מן העולם העליון ונשאר ביסודו בתוכו. מעמדה זה כמעבר מן הטראנסצנדנציה אל האימאננציה הוא המאפיין אותה כשכינה" או היא "צורה הכוללת את כל הצורות". על פי ספר הבהיר, כפי שמציין ליבס בחיבורו, הבריכה היא ראשית כל דבר, והכל פורץ מתוכה – ללא הבריכה לא היה גן, כמאמר המשל מספר הבהיר על המלך שחצב בסלע, יצאו לו מים ואז בנה גן לטובת הנתינים (כאשר הנמשל כמובן הוא אלוהים שבאמצעות הבריכה/השכינה ברא את העולם). על כן, ליבס משייך את השכינה לספירות העליונות יותר – חכמה ובינה, ואכן, גם שלום מתאר "שכינה עליונה", נוסף על שכינת המלכות. ליבס קושר את "סופיה", החכמה הגנוסטית המיוחסת לספירות הגבוהות יותר, לבריכה/שכינה ולפואמה "הבריכה": "אין צורך לומר שבריכתו של ביאליק היא המשך ספרותי של סמל הבריכה בספר הבהיר, או מהמשכיו בספרות הקבלה".
ואם כן, מה הכוונה בחלוקה של השכינה לשתי ספירות – מלכות ובינה (אעדיף להתייחס רק לבינה ולא לחכמה, שכן ישנו קשר הדוק ביניהן ושלום מעדיף לדבר על בינה בלבד כשכינה העליונה)? גרשום שלום מציין כי "ספר הבהיר יודע לא רק על תנועת השכינה כלפי מטה בשליחותה אל התחתונים כחכמה וכבת-מלך, אלא גם על תנועתה כלפי מעלה … היא עולה עד המקום אשר נחצבה ממנו, כלומר עד לאותו אור גנוז של החכמה העליונה שממנו נאצלה השכינה ואולי עד למקומה של הספירה הראשונה עצמה … בתחום האלוהות מתרחשת תנועה נסתרת כלפי מעלה, לא פחות מאשר כלפי מטה, ודווקא השכינה היא כאן נושאה של תנועה זו". שלום מציין כי השכינה מכונה "כלה הכלולה מן הכל", וש"אין לה כח חיובי משל עצמה", אולם יחד עם זאת, מכיוון שגם הספירה התחתונה וגם הספירה השלישית מכונות "כבוד", התפתח במיסטיקה היהודית פיצול בין השכינות – שכינה עליונה (הספירה שלישית) ושכינה תחתונה (עשירית) – וכך, השכינה היא לא רק הבריכה הקולטת, הנקבית, המשקפת וכו' – אלא גם כח יוצר, שכן היא נמצאת במעלה האילן הקבלי, והתכונות האלוהיות עדיין זורמות ממנה הלאה ולמטה במורד האילן – עד שהן מגיעות לשכינה התחתונה, היא-היא התגלמות האל בעולמנו.
על רקע הבנה זו של מהות השכינה בעולם, הקשר שלה לבריכה, הקשר של הבריכה לאילן ומערכת היחסים בין המשורר כבוגר וכילד לבין האור, הבריכה והטבע (כפי שהם קיימים ב"לא זכיתי באור מן ההפקר", "זהר" ו"הבריכה") – על רקע כל זאת, ניתן לתת פירוש חדש לאופן התיאור של העולם וההוויה בעולם השירי בפואמה שבה אנו עוסקים, היא "הבריכה".
בַּבֹּקֶר, בִּרְחֹץ הַשֶּׁמֶשׁ מַחְלְפוֹת גְּאוֹן הַיַּעַר וְיָם שֶׁל-זֹהַר עַל תַּלְתַּלָּיו תִּשְׁפֹּךְ; וְהוּא, הָאֵיתָן, מִשְׁטַח חֶרְמֵי זָהָב כֻּלּוֹ, לִרְצוֹנוֹ, כְּשִׁמְשׁוֹן בִּידֵי דְלִילָה, עוֹמֵד נִלְכָּד, מִתּוֹךְ שְׂחוֹק קַל וְאוֹר פְּנֵי אוֹהֵב מַרְגִּישׁ כֹּחוֹ, בְּרֶשֶׁת פָּז שֶׁל-עַצְמוֹ, מְקַבֵּל אֲסוּרָיו בְּחִבָּה, וּמֵרִים עַל רֹאשׁ נִזְרוֹ תַּחַת גְּבוּרוֹת שֶׁמֶשׁ, כְּאוֹמֵר לָהּ: שִׁטְפִינִי, סַלְסְלִינִי אוֹ אִסְרִינִי וַעֲשִׂי בִי מַה-שֶׁלִבֵּךְ חָפֵץ – הַבְּרֵכָה בְּשָׁעָה זוֹ, אִם תִּזְכֶּה וְאִם לֹא-תִזְכֶּה בְּקֶרֶן זָהָב אַחַת מִגָּבֹהַּ – תִּתְעַלֵּף- לָהּ בְּצֵל מָגִנָּה רַב הַפֹּארוֹת, מֵינִיקָה חֶרֶשׁ אֶת-שָׁרָשָיו וּמֵימֶיהָ יִשְׁלוּ; כְּאִלּוּ שְׂמֵחָה הִיא בְחֶלְקָהּ דּוּמָם שֶׁזָּכְתָה לִהְיוֹת רְאִי לַחֲסִין הַיַּעַר. וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי חוֹלְמָה הִיא בַּסָּתֶר, כִּי-לֹא רַק-צַלְמוֹ עִם יוֹנַקְתּוֹ בָּהּ – אַךְ כֻּלּוֹ גָדֵל הוּא בְּתוֹכָהּ.
זהו הבית הראשון בחלק השני של הפואמה, ולא בכדי בחר ביאליק בסצינה זו כפתיחה לחלק המרכזי שלה. הבוקר, הוא ראשית הכל, הוא הזמן שבו הכל רענן, ברור ובהיר. חלק זה מבהיר לנו את תפקידיהם של הבריכה והעץ ב"מחזה" זה (נזכור נא שחלק זה של הפואמה מורכב מארבע סצינות, מעין מיני-מחזה). העץ, "גאון היער", מתרחץ בהנאה באורה של השמש, ו"מרים על ראש נזרו" – רמז לכך שבראש האילן נמצאת ספירת "כתר", הקרובה ביותר לאינסוף האלוהי. אם נשאל מעולם המושגים הפילוסופי המערבי, השמש היא האמת, אור העולם, והיא שוטפת את האילן באורה, כלומר האלוהות בעצמה עומדת מעל היער ומעל העץ ומעניקה לו מאורה.
הבריכה, בשעת בוקר רעננה ונחמדת זו, מתכנסת לה מתחת לעץ, "מגנה רב הפארות", ומיניקה את שורשיו, כלומר מלמעלה הוא מקבל את אור השמש, ומלמטה את מי הבריכה – מצד אחד האמת האינסופית, האלוהית, ומצד שני השכינה, הגילוי האלוהי הקרוב ביותר לעולם הזה. זהו האילן. והרי גם לבריכה יש אופי משלה, היא אינה רק מיניקה את העץ. היא "כאילו" שמחה בחלקה על כך שהיא משקפת את האילן במימיה, אך "אולי חולמה היא בסתר" שהוא כולו גדל בתוכה ולא רק משתקף בה. כלומר, הבריכה – השכינה התחתונה – מקווה להיות לא רק פסיבית, אלא גם אקטיבית בכח שיש לה בהוויה. אם נזכור את דבריו של שלום לגבי השכינה העליונה והתחתונה, אפשר לראות שהבריכה בפואמה רוצה להגיע גם למעלה, להיות גם שכינה עליונה.
הבית השני הוא מעין מהתלה. בבית זה מתואר היער בליל ירח, "ואור גנוז חרישי זולג בין עפאיו" (השמש שהייתה האור הברור בבית הראשון נעלמת וכעת האור מופיע "גנוז", "חרישי"). בבית זה מתוארת מעין אגדה, על "בַּת-מַלְכָּה מִנִּי-קֶדֶם שֶׁנִּתְכַּשְּׁפָה", ו"הַחֹרֶשׁ, הָפְקַד לִמְנוֹת נִשְׁמוֹת אַפָּה / וּשְׁמוֹר מִשְׁמֶרֶת קֹדֶשׁ סוֹד בְּתוּלֶיהָ / עַד-יָבֹא בֶן-הַמֶּלֶךְ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ, וּגְאָלָהּ". הבריכה ממתינה בשקט מתחת ל"מגנה רב הפארות", כרגיל, ושוב ומדמיינת דבר דומה לבית הראשון, אך הפעם היא חושבת על כך שנסיכה זו אולי נמצאת בה: אַךְ לַשָּׁוְא יְשׁוֹטֵט, יֵתַע בֶּן-הַמֶּלֶךְ וִיחַפֵּשׂ בְּיַעְרוֹת עַד, בְּצִיּוֹת חוֹל וּבְקַרְקַע יַמִּים / אֶת-בַּת הַמַּלְכָּה הָאֹבֶדֶת – / וְחֶמְדָּה גְנוּזָה זוֹ בְּזָהֳרָהּ הַגָּדוֹל / הֲלֹא הִיא כְמוּסָה פֹּה עִמָּהּ בְּמַעֲמַקֶּיהָ – / בְּלֵב הַבְּרֵכָה הַנִּרְדֶּמֶת".
מדובר במהתלה נחמדה, מכיוון שבת המלך המדוברת היא-היא השכינה – בספר הבהיר, באחת הדרשות על האות ב' כסמל לחכמה התחתונה, מובא המשל הבא: "משל למה הדבר דומה, למלך שהייתה לו בת טובה ונעימה ונאה ושלמה, והשיאה לבן מלך, והלבישה ועטרה וקישטה ונתנה לו בממון רב. אפשר לו למלך לישב חוץ מבתו? אמרת, לא. אפשר לו לשבת כל היום תמיד עימה? אמרת, לא. הא כיצד? שם חלון בינו לבינה וכל שעה שצריכה הבת לאביה, או האב לבתו, מתחברים יחד דרך החלון". כלומר, בת המלך הזו שוכנת בעולם התחתונים, בעולם החומר, אך כפי שכותב שלום, "היא נשארת מחוברת עם אביה דרך 'חלון'. כל מה שיש לה כלול בפנימיותה ובא לה מן העולם העליון ונשאר ביסודו בתוכו". כלומר, בת המלך, שבן המלך מחפש אותה בעליונים, אינו צריך להרחיק לכת – שיציץ דרך החלון, דרך הבריכה, ויראה אותה, כך אומרת הבריכה עצמה בפואמה.
הבית השלישי אינו מגלה לנו יותר ממה שנודע לנו לגבי מערכת היחסים בין היער לבריכה, או בין האלוהות לשכינה, בבתים הקודמים. גם כאן, על היער והעץ עוברת סערה והבריכה מושפעת מכך – והשאלה הדואלית הפעם היא אם הבריכה דואגת ל"לִגְאוֹן אַדֶּרֶת יַעַר" או ש"צַר לָהּ עַל-יְפִי עוֹלָמָהּ הַצָּנוּעַ". דבר מעניין שניתן לומר על הבית הזה הוא החיקוי שמבצעת הבריכה ליער, אשר "כֻלּוֹ אוֹמֵר רַעַשׁ, רַעַשׁ, רָעַשׁ", והבריכה "כֻלָּהּ רַעַד, רָעַד". כלומר, הבריכה משקפת את מה שעובר על היער, בשינוי קל. היא מהדהדת את העליונים ומנתבת אותם אל התחתונים.
הבית הרביעי, השחר, דומה לבית השני. גם כאן מתוארת מעין אגדה, על העננים שמעל היער, "פַּמֵלִיָּא שֶׁל מַעֲלָה … שֶׁדְּמוּת לָהֶם כַּעֲדַת אַלּוּפֵי קֶדֶם, זִקְנֵי עֶלְיוֹן", אשר "נּוֹשְׂאִים מְגִלּוֹת סְתָרִים, זַעַם מֶלֶךְ, בְּיָדָם / מֵעוֹלָם אַחֵר לְעוֹלָם אַחֵר". הבריכה, כרגיל, "תְנוּמַת שַׁחַר תָּנֹם", והיא חולמת "כִּי אַךְ לַשָּׁוְא נִכְבַּדֵּי שַׁחַק, נְשִׂיאֵי מָרוֹם, / יַרְחִיקוּ נְדוֹד לְבַקֵּשׁ עוֹלָם אַחֵר / בְּעֶבְרֵי יָם וּבְקַצְוֵי שְׁמֵי שָׁמָיִם – / וְעוֹלָם אַחֵר זֶה כֹּה-קָרוֹב הוּא כֹּה-קָרוֹב – / הֲרֵי הוּא כָאן מִלְּמַטָּה, כָּאן מִלְּמַטָּה / בְּלֵב הַבְּרֵכָה הַמֻּצְנָעַת".
כך, ניתן לראות כי החלק השני של הפואמה, אשר מתאר ארבע סיטואציות ב"חיי" היער, מציג בפני הקורא את מערכת היחסים בין הבריכה לבין העץ. מצד אחד העץ הוא הפעיל, הוא מקבל את אורו מלמעלה ואת מימיו מלמטה, עליו עוברים פגעי מזג האוויר וכל ההתרחשויות מתרכזות בו. כאמור, אילן הספירות, כל אופני האלוהות מתגלמים באילן, ולכן מרבית הפעילות מתרחשת בו. הבריכה, מנגד, פסיבית כביכול, תמיד מתגוננת ומוסתרת בצילו של העץ. אולם, המסקנה בסופו של כל בית היא שאולי היא לא כל כך תמימה ופסיבית כפי שנראה, ושאולי היא יודעת משהו שהקוראים, וגם היער עצמו, לא יודעים. אולי הכל לא רק משתקף בה, אלא גם נובע מתוכה. זוהי התפיסה הדואלית של השכינה, כאמור לעיל. גם משקפת, אך גם מקור הדברים.
החלק השלישי של הפואמה הוא חלק חשוב ביותר. בחלק זה מתאר המשורר את הגילוי הראשון שלו, בתור ילד, של הקדושה שבבריכה. החלק נפתח במילה "ואני", כדי להעביר את מלוא המשקל מהאלגוריה המיסטית שבחלק השני בחזרה אל עולמנו אנו, אל הקורא עצמו: "וַאֲנִי בִּימֵי נְעוּרַי / …/ אַךְ-רִפְרְפָה עָלַי רִאשׁוֹנָה כְּנַף הַשְּׁכִינָה, / הָיִיתִי מַפְלִיג לִי כְּחֹם יוֹם קַיִץ / אֶל-מַמְלְכוּת הַשַּׁלְוָה הַנֶּאְדָּרָה – / לַעֲבִי הַיָּעַר". ביער, המתואר כמקום מיסתורי שרק גיבורים מהלכים בו, "בֵּין עֲצֵי-אֵל" (רמז לאילן הספירות הקבלי), המשורר-ילד היה מסתובב לבדו "שעות שלמות" ומתייחד עם אלוהיו ולבבו, "פסוח ועבור בין מוקשי זהב", עד אשר היה מגיע אל הבריכה – "אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁבַּיַּעַר – אֶל-בַּת עֵינוֹ". תיאורה של הבריכה, היער והאווירה באופן כללי בחלק זה מזכירה מאוד את האווירה בשיר "זהר" – האור המופיע רבות, הזהר, העדינות, ההתרגשות והטוהר. דבר זה מצביע על כך שמדובר באותה חוויה – ההתגלות של האלוהות בעולם הזה, בזמן הילדות.
חלק מהתיאורים כה דומים, עד שאין כל ספק שמדובר באותו מפגש: "תִּקְרָתוֹ – כִּפַּת תְּכֵלֶת קְטַנָּה" ב"הבריכה" לעומת "בָּם רְקוּעִים שְׁמֵי תְכֵלֶת" ב"זהר"; "רִצְפָּתוֹ – זְכוּכִית: בְּרֵכַת מַיִם זַכִּים, רְאִי כֶסֶף" ב"הבריכה" לעומת "מִקְצָתָם בְּהִירִים כָּרְאִי מְלֻטָּשִׁים" ב"זהר"; "לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ" ב"הבריכה" לעומת "כְעֵין עוֹלָם הָפוּךְ: שָׁמַיִם חֲדָשִׁים" ב"זהר"; ועוד ועוד תיאורים מ"זהר" הדומים להפליא למוטיבים של הבריכה בפואמה שבה אנו עוסקים: "יקום צנוע", "חלום שקט עולם" וכו'. גם ההשתקפות של העולם בבריכה מתואר ב"זהר": "וַהֲפוּכִים וּכְפוּלִים נִשְׁקָפִים מִתַּחַת / הַסּוּף, זִיזֵי סֶלַע, וְנוֹפוֹ שֶׁל-אִילָן, / הַדּוּגִית הַקְּשׁוּרָה לְגֶזַע עֵץ חָטוּב…"; ואף הצירוף "שתי שמשות" שמופיע בשתי הפואמות כדבר הנראה בבריכה המשקפת. והרי אם מעיני הצפרירים אשר לוקחים את המשורר-ילד אל הבריכה ב"זהר" משתקף "זיו השכינה" – הרי שהבריכה הזו היא אכן השכינה, וכך גם הבריכה בפואמה המדוברת כאן. לכך ניתן להוסיף ולומר, כי ההתמזגות עם הקדושה מתוארת בספר הזהר ובמקורות מיסטיים רבים אחרים כהצפה של מים ושל אור, או כטביעה והיבלעות בהם, בדומה למה שקורה ב"בריכה" וב"זהר".
וכך מתואר ב"הבריכה" המפגש הראשון של המשורר-ילד עם השכינה, הלא הוא מפגשו עם הבריכה ביער: מִבַּיִת לַפָּרֹכֶת שֶׁל הֶעָלִים, / שָׁם יֵשׁ אִי קָטֹן יָרֹק, רָפוּד דֶּשֶׁא, / אִי בוֹדֵד לוֹ, כְּעֵין עוֹלָם קָטֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, / דְּבִיר קֹדֶשׁ שַׁאֲנָן, מֻצְנָע בֵּין צֶאֱלִים / שֶׁל-זִקְנֵי יַעַר רַחֲבֵי נוֹף וּמְסֻרְבְּלֵי צָמֶר: / תִּקְרָתוֹ – כִּפַּת תְּכֵלֶת קְטַנָּה, / הַכְּפוּיָה וּמֻנַּחַת עַל הָעֵצִים מַמָּשׁ, / רִצְפָּתוֹ – זְכוּכִית: בְּרֵכַת מַיִם זַכִּים, / רְאִי כֶסֶף בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת דֶּשֶׁא רָטֹב, / וּבוֹ עוֹד עוֹלָם קָטֹן, עוֹלָם שֵׁנִי, / וּבְאֶמְצַע כִּפָּה זוֹ וּבְאֶמְצַע אוֹתָהּ בְּרֵכָה, / זוֹ נֶגֶד זוֹ, שְׁתֵּי אַבְנֵי כַדְכֹּד קְבוּעוֹת, / כַּדְכֻּדִּים גְּדוֹלִים וּמַבְהִיקִים – / שְׁנֵי שְׁמָשׁוֹת". מדובר בתיאור פואטי נפלא ותם של התפאורה שתוארה באופן אלגורי וגס בחלק הראשון של השיר: היער והבריכה. גם הדואליות שהיא הבריכה, כלומר שכינה עליונה ותחתונה, מתוארת כאן באופן מינורי ויפהפה: "ראי כסף בתוך מסגרת דשא רטוב, ובו עוד עולם קטן, עולם שני" או "באמצע אותה בריכה, זו נגד זו, שתי אבני כדכוד קבועות… שתי שמשות".
והחידה הזו, הדואליות, מתוארת בהמשך, כאשר הילד "צוֹפֶה / בְּחִידַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, עוֹלָם תְּאוֹמִים, / מִבְּלִי לָדַעַת מִי מִשְּׁנֵיהֶם קוֹדֵם". אולם, כנראה שחידה זו אינה הדבר החשוב ביותר עבורו, שכן מה שקורה לו בזמן הזה הוא ש"שֶׁפַע רַעֲנָן חָדָשׁ אֶל נִשְׁמָתִי, / וּלְבָבִי, צְמֵא תַעֲלוּמָה רַבָּה, קְדוֹשָׁה, / אָז הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא דְּמִי תוֹחֶלֶת, / כְּאִלּוּ הוּא תוֹבֵעַ עוֹד וָעוֹד, וּמְצַפֶּה / לְגִלּוּי שְׁכִיָנה קְרוֹבָה אוֹ לְגִלּוּי אֵלִיָּהוּ". כך שעבור המשורר-ילד, שחווה את ההתגלות האלוהית באופן הטהור והמזוכך ביותר, השאלה "מי משני העולמות קודם" אכן עולה, אך היא אינה עיקר הדברים. עיקר העניין הוא פשוט הופעתה של האלוהות בעולמו, באמצעות השכינה, הלא היא הבריכה.
החלק הרביעי של הפאומה הוא ה"גראנד פינאלה". בחלק זה חוזר המשורר לדבר מפיו שלו – לא עוד אגדות, לא אלגוריות, ולא תיאור שלו בימי ילדותו. כאן המשורר הוא מעין מיסטיקון, אשר מתאר את אופן ההתגלות של האלוהות בעולם הזה, בשפה פשוטה ככל הניתן. לדבריו, "שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵשׁ, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים", ו"בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ, / וּבָהּ יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת-הִרְהוּרָיו", וגם האמן "יִגְלֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבו". לשון מראות זו מתגלה בכל הנראה בעולם הזה, בתחתונים, אשר נגלים מבעד לבריכה, מבעד לשכינה. "פַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת", "רִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיּוֹנָה" (דומה לשורה "רִפְרְפָה עָלַי רִאשׁוֹנָה כְּנַף הַשְּׁכִינָה" בחלק השלישי של הפואמה), "זְרִיחוֹת שֶׁמֶשׁ", וכו'. ועיקר העניין הוא שבלשון זו "גַּם הַבְּרֵכָה / לִי חָדָה אֶת-חִידָתָהּ הָעוֹלָמִית". כלומר, גם השכינה עצמה מדברת בלשון המראות הזו של האלוהות, ובלשון זו, של התגלות, היא חדה את חידתה – האם היא פסיבית או אקטיבית, האם היא משפיעה על העולם או מושפעת ממנו, האם היא משפיעה על האלוהות או מושפעת ממנה, האם היא היוצרת או הנוצרת – כפי שנכתב בסוף הפואמה: "בַּכֹּל צוֹפִיָּה וְהַכֹּל צָפוּי בָּהּ, וְעִם-הַכֹּל מִשְׁתַּנָּה, / לִי נִדְמְתָה כְּאִלּוּ הִיא בַּת-עַיִן פְּקוּחָה / שֶׁל-שַׂר הַיַּעַר גְּדָל-הָרָזִים / וְאֶרֶךְ הַשַּׂרְעַפּוֹת".
חשוב לציין שהמסקנה העולה מהחלק הזה של הפואמה שונה ומפותחת יותר מהסיום של "זהר". בעוד ב"זהר" המשורר הבוגר אשר מסכם את חוויותיו המיסטיות אינו יודע בדיוק כיצד להתמודד עם האובדן של החוויה המזוקקת, הטהורה ("בְלֶכְתָּם – מֶבָּטָם לֹא-אָמַר מְאוּמָה; שִׁירַת הַזֹּהַר לָנֶצַח נָדַמָּה; עָמֹק בַּלֵּב כָּמוּס עִמִּי הֵד קוֹלָהּ, / וּבְתוֹךְ בָּבוֹת עֵינַי שָׁמַרְתִּי זִיו אוֹרָהּ"), ב"בריכה" יש כבר יכולת מפותחת להבין את הדברים לעומק ולקרוא להם בשם גם כאשר החוויה כבר הסתלקה לה. לכן, מסקנת "לשון המראות" חשובה ביותר בתור לקח ושיעור לעוסקים במיסטיקה ולחווים התגלויות אלוהיות. ביאליק מסייע למעשה ונוקט עמדה של נביא מנחם: אמנם ההתגלות אינה אפשרית בכל רגע ורגע, אך אפשר לראות אותה גם בדברים הפשוטים.
לסיכום, ניתן לראות כיצד ביאליק לוקח בפואמה "הבריכה" את ידיעותיו בתחום המיסטיקה היהודית בכלל, והספרות הקבלית בפרט, ו"מלביש" אותן על חוויותיו את העולם כילד וכמשורר בוגר. כך הוא מנתח את האופי בו העולם מתגלה ומאפשר לקורא להבין זאת גם כן, במספר אמצעים פואטיים ורטוריים, פשוטים יותר ופחות. ואיזה עולם מתגלה!