כצופים אנחנו ממהרים לחרוץ דעה: זה יפה, זה לא טוב, את זה אהבתי, את זה לא. זה נכון כשאנחנו מתייחסים לאובייקטים שהיחס שלנו אליהם הוא יחס אסתטי וזה נכון כשאנחנו מתייחסים לארועים בעלי נופך אתי. אנחנו מחלקים, ממיינים ומסדרים את העולם לפי מידת שביעות הרצון שלנו מחלקיו השונים. אבל החלוקה הזו פוגמת במערכת היחסים שלנו עם העולם והופכת אותו למקוטע ושברירי. זו לא ביקורת פוסט מודרנית על חלוקה בין טוב לרע, גבוה לנמוך, אלא ניסיון לשפוך אור על החלק הראשון של המשפט "זה טוב" או "זה רע"; לא על ה"טוב" או "הרע" אני רוצה להתעכב, אלא על המילה "זה".
כשאנחנו עומדים מול העולם אנחנו רגילים לחלק אותו ל"זה"-ים ובכך להביע את הערכתנו כלפיו, מכיוון שלא הכל טוב ולא הכל רע, לא הכל יפה ולא הכל מכוער. אנחנו מגדילים חלק אחד קטן של התמונה ואומרים "זה יפה". אנחנו מביטים במפל עצום בחיק הטבע ואומרים "זה מדהים"; אנחנו יוצאים מסרט שראינו זה עתה ואומרים "זה היה מעולה". אבל כך אנחנו מבודדים את המפל ואת הסרט מסביבתם והקשרם.
כדי להחזיר את המפל והסרט להקשר הרחב שלהם, כדאי להגיד פשוט "וואו". את הקשר עם העולם חשוב להביע באמצעות נהמות וצלילים כמו "יווווו" או "האאאאא", כי כך מבטלים את חפץ העניין שלנו בעולם ואת האובייקטיזציה שלו ומחזירים את הקשר איתו לקשר שבו אנחנו לא משתמשים ומנצלים את מה שנקרה בדרכנו, אלא משתתפים בו; איננו מצפים או דורשים דבר מהעולם, אלא חווים אותו בפשטות. כשאני נוהם "ממממ!" מול עץ ולא קורא לו "זה", אני מבטל את הפיכת העולם לפרטים – כי השפה מבדילה את העולם מעצמו, מחלקת אותו, הופכת אחדות לריבוי פרטים, בעוד קריאה סתמית של התפעלות מחזירה את העולם לאחדותו, ומבטלת את האפשרות להחפיץ אותו, להשתמש בו ולנצל אותו. כל קריאה לדבר בשם או הצבעה באמצעות כינוי גוף מאירה בפנס חלק מהעולם, חותכת אותו מהתמונה ומציגה אותו לראווה. זה מאפשר לנו לתקשר זה עם זה אבל עולה לנו בהסתרת טיבו האמיתי של העולם: אחדותו. כשאנו אומרים: "זה יפה" אנו מגדירים חלק מן העולם כ"זה", בעוד הקריאה "וואוווו" אינה עושה זאת ומאפשרת חופש של זרימה בעולם, כפי שקורה באמת.
תהליך התירבות שלנו דורש מאיתנו להסביר למה אהבנו ציור מסוים או מה אהבנו בספר, אבל לפני שעוסקים בניתוח הזה, כדאי להתעכב ולהתייחס לגוף השלם, לפני הביתור לחלקים. וואו.