קשה היום להיות אופטימי. ככל שהשיח אודות ההתקדמות הטכנולוגית וחדירתה לכל אספקט בחיינו גובר קשה יותר ויותר – לי, לפחות – לראות בה משהו חיובי. ראיית העולם הדיסטופית תפסה אחיזה כל כך איתנה שקשה להשתחרר ממנה. ובכל זאת, אם מביטים בטכנולוגיה עצמה אפשר לגלות בה קסם שנובע מתוך הטבע שלה, קסם שמשליך על המציאות עצמה. בטבע של הטכנולוגיה אני מתכוון לכלי כשלעצמו, ולשיקוף של הכלי את המציאות.
כפי שכל תולדה מכילה בתוכה את סיבתה, אין טכנולוגיה שאיננה מכילה בתוכה את העולם שממנו היא באה. לא ניתן להמציא גג בעולם שאין בו גשם או שמש ולא ניתן להמציא שעון בעולם שאין בו את מושג הזמן. כל טכנולוגיה היא הרחבה של התפיסה שלנו את העולם, היא מתווכת או מגבירה את האופן שבו אנחנו חווים את העולם. פטיש לא יכול להתקיים ללא דפיקה, מכה, אבן או חיבור, ומכונית לא יכולה להתקיים ללא מהירות, דרך ומרחק. כבר כאן יש ראייה אופטימית של הטכנולוגיה מכיוון שראייה כזו מבטלת את השניות של עולם-טכנולוגיה, שהיא זו שגורמת ללא מעט חרדות בנושא.
ההבנה שהטכנולוגיות מכילות בתוכן מאפיינים של העולם שממנו הן נוצרו מזמינות היפוך של המבט: במקום להביט על העולם כמו סטארטאפיסטים ולחפש מה צריך ליצור כדי להפוך עוד ועוד חלקים ממנו ל"טכנולוגיים", אפשר להביט על הטכנולוגיות ולהיזכר במה הן מייצגות, מה הן מתווכות, מה הוא המאפיין של העולם שאותו הן מגבירות. אנחנו מרבים לומר שהרשתות החברתיות והאינטרנט הרחיקו אותנו מהעולם, אבל עצם קיומן של רשתות דיגיטליות מגלם בתוכו את העובדה שהעולם עצמו מורכב מרשתות. אי אפשר לדמיין עולם דיגיטלי שמחובר כולו ברשת בלי שהעולם עצמו יהיה בנוי כך. האינטרנט של הדברים הוא הדבר הבא כבר כמה שנים טובות, אבל אם אפשר לדמיין חפצים דוממים שמדברים ומתקשרים זה עם זה משמעות הדבר היא שהם כבר עושים זאת.
האקולוגיה האבסולוטית הזו, הרעיון שהכל מתקשר עם הכל וקשור להכל, הוא חלק מההגות הדתית והרוחנית, ולעתים גם המדעית, מאז שישנה מחשבה מופשטת. בזרם המהאיאנה של הבודהיזם, למשל, הרשת של אינדרה נפרשת לאינסוף וכל אבן חן בה משקפת כל אבן חן אחרת ברשת, במטפורה לעולם עצמו. המחשבה האקולוגית המודרנית מראה איך בעלי חיים, צמחים ומערכות קשורים זה לזה באופן שלא ניתן להוציא גורם אחד מהמשוואה בלי להשפיע על כל המערכת הגדולה. חוויות מיסטיות שונות עשויות "להראות" לאדם את המציאות באופן הזה. אבל המדע והמיסטיקה מרוחקים מאיתנו בדרך כלל.
במובן מסוים לעולם, לאובייקט, יש קדימות אונטולוגית על הטכנולוגיה. אמנם כמעט כל מגע של האדם עם העולם נעשה בעזרה או בתיווך של טכנולוגיות (למעט התרחיש המיתי של אדם עירום בטבע בלתי מופרע), אבל אנחנו מניחים את קיומו של האובייקט לפני הטכנולוגיה (ואולי בסוף תהליך הרדוקציה נשארת נקודה סינגולרית של עולם=טכנולוגיה). הבנה זו מאפשרת מבט יותר מפוכח על הטכנולוגיה ועל ההתקדמות הטכנולוגית. האדם הנבוך והאובד, שאינו מבין איך הוא הגיע לעולם כה מנותק ומנוכר בגלל הטכנולוגיה, צריך רק להביט על הטכנולוגיה עצמה – טכנולוגיה בט' קטנה, כלומר סוג מסוים או אובייקט מסוים – ולבחון את תפקידה, את מה שהיא אמורה לחקות ולהגביר. המאפיין הזה יהיה הדבר בעולם שהאדם שכח. דרך הטכנולוגיה נוכל להכיר טוב יותר את האובייקט.
כפי שכתב היידגר, הכלים שבהם אנחנו משתמשים נסוגים לרקע כשאנו משתמשים בהם. הטכנולוגיה נעשית שקופה בינינו לבין מטרת השימוש בה – אנחנו לא שמים לב לרשת אלא לתקשורת ולמידע שאנחנו משיגים דרכה. אבל לא צריך לחכות שהיא תתקלקל כדי לשים לב אליה. כדאי לחשוב עליה ולשים לב למאפיינים שלה באופן מכוון. הרשתות הדיגיטליות, בדוגמה הזו, מזכירות לנו שהמציאות עצמה מורכבת מרשתות, שכולנו מחוברים. ההשלכות המוסריות של ההבנה הזו הן כבר סוגיה אחרת, אבל יש בהבנה הזו פוטנציאל לטרנספורמציה חיובית.
אפשר, אגב, ללכת רחוק יותר. אם יש לנו עין – שהיא בסופו של דבר טכנולוגיה של האורגניזם לראייה – נובע מכך שגם לעולם, למציאות עצמה, יש עין. אם יש לנו תודעה, סימן שבמציאות עצמה יש תודעה. זה כבר פותח דיון בפאנפסיכיזם, אבל נסגור אותו כאן בינתיים.
מהדיון עד כה אפשר להבין שדרך המבט על מאפייני המציאות שהטכנולוגיה מחקה או מתווכת אני מבקש להחזיר את הקסם לעולם. במבט-על על התפתחות הטכנולוגיה הייצוגית אפשר להבחין בתאימות בינה לבין הניכור של האדם מהעולם. העולם של חברות ילידיות אוראליות, חסרות כתב, הוא עולם מלא בקסם, בישויות ובחיבור עמוק וכמעט חסר דואליות בין האדם לבינו. ההתקדמות הטכנולוגית העלימה את הקסם מן העולם, כפי שטען מקס וובר, או לפחות הסתירה אותו מעינינו. החל מהמיתוס, דרך המצאת הכתב ועד הטלוויזיה, ככל שאנחנו מוסיפים עוד ועוד רכיבים שמתווכים לנו את העולם, במקום לחוות אותו באופן בלתי אמצעי, אנחנו נעשים עיוורים לקסם שבו.
אולם, במקביל אפשר לראות שלצד הציר הזה מתקיים ציר הופכי: ככל שהעולם הופך להיות טכנולוגי ומנוכר מהטבע ומהקסם של העולם, הארכאי חוזר ותופס מקום בולט יותר ויותר. המאה ה-20 שבה האדם השתמש בטכנולוגיות חדשות כדי לזרוע הרס חסר תקדים ושבה אמצעי הבידור והניטור הפכו בלתי נסבלים היא גם המאה שבה התפרצו לחיינו המיתוס והארכיטיפים בפסיכואנליזה, השחרור המיני, סמים, פירסינג, קעקועים, נאו פגאניזם, דאדא, סוריאליזם. ברבע הראשון של המאה ה-21 יוגה, מדיטציה, פסיכדליה, שמאניזם, חלומות, טארוט וקריסטלים הם מיינסטרים. אפשר לנתח את הגורמים לכך, אבל אני רוצה רק להסב את תשומת הלב לתאימות בין הדברים, ולמקום שבו שני הצירים האלה נפגשים ומגיעים לשיא.
המציאות הרבודה, שעל פי כל התחזיות הולכת להחליף במידה רבה את המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה היום, היא מציאות שכוללת בתוכה קסם. מי שיתהלך בעולם עם משקפיים, עדשות או תוסף תוך-גולגולתי שיקרין שכבה נוספת של מידע על גבי המציאות, יתהלך בעולם קסום. בכל פינת רחוב יעמדו ישויות דיגיטליות שיהיה ניתן לבצע איתן אינטראקציות, יהיה אפשר לזמן אל המרחב אובייקטים שונים ולהזות עם בני אדם אחרים באופן קולקטיבי. העולם של המציאות הרבודה, לצד ההפחדות המוצדקות מפניו, יהיה עולם שיזכיר לנו את העולם העתיק, עולם של חברות שעבורן קסם הוא חלק אינטגרלי ממנו. האקרים שיפרצו לנו למוח או למשקפיים ויגרמו לנו לראות מדרכה איפה שיש בור כדי לפגוע בנו יהיו לא שונים ממכשפים שחורים, וסמל של צלב אדום שנראה ברחוב בגלל שהסנסורים בגוף שלנו שמו לב שמשהו במדדים הפיזיים שלנו לא כשורה יהיה לא שונה מחיזיון של שמאן לגבי מטופל שלו.
כדי לא להתייחס לעולם כמובן מאליו ולהפוך לזומבים אנחנו חייבים לשים לב לטכנולוגיה. היא הולכת והופכת שקופה יותר ויותר וזה מחייב אותנו להיות בתשומת לב. דון איידי, ממבשרי הגל החדש של הפילוסופיה של המדע והטכנולוגיה, מחלק את ההתנסויות של האדם עם הטכנולוגיה לכמה מערכות יחסים, בהן: יחסי הגפנה (embodiment) שבהם אנחנו חווים את הטכנולוגיה או החפץ כמשהו בלתי נפרד מאיתנו (חשבו על פטיש, למשל); יחסים הרמנויטיים שבהם אנחנו קוראים את העולם דרך טכנולוגיות (למשל לוח מחוונים של מכונית או אפליקציית מזג אוויר); יחסי אחרות (alterity) שבהם אנחנו מתייחסים ומתקשרים עם טכנולוגיה כאחר (למשל צעצוע או רובוט); ויחסי רקע (מזגן, מנורה).
אילו יחסים אנחנו מקיימים עם משקפי מציאות רבודה? יחסי הגפנה הם הברורים מאליהם, אבל יש ביחסים האלה גם מימד הרמנויטי. אנחנו קוראים דרכם את המציאות, והם מפרשים אותה עבורנו. יתרה מכך, שימוש במשקפי AR משנה גם אותנו: העולם שנחווה מבעד למשקפיים שונה מהעולם שנחווה מבעד לעיניים בלתי מזוינות; לדוגמה, אם התוכנה שמותקנת על משקפי ה-AR שלנו תסמן בצבעים עליזים חנויות של מותג מסוים, סביר להניח שהיחס שלנו לחנות הזו ישתנה.
כדי לא לתת לקסם לחמוק מאיתנו שוב (חיכינו לשובו אלפי שנים!) אנחנו מוכרחים לשים לב ליחסים האלה שבינינו לטכנולוגיה ולחשוב עליהם. האם הפרשנות שאנחנו נותנים לעולם דרך המחוונים והאובייקטים שממלאים אותו במציאות הרבודה היא פרשנות שמיטיבה איתנו ועם הסביבה? האם נשים לב להטיות מסחריות, מיניות, מגדריות, גזעיות, אנתרופוצנטריות, שלבטח יהיו חלק מחווית ה-AR? האם ה"נהג האוטומטי" שבו אנחנו נמצאים כשאנחנו חווים את המציאות הרבודה כשקופה תמיד טוב עבורנו? אסור לתת לקסם להיות מובן מאליו. כי אם הטכנולוגיה הזו קיימת, סימן שהעולם אכן מלא בקסם. אותי זה ממלא בהתרגשות ובאופטימיות.