החל מהזיכרון הראשון שיש לי בעולם הזה מלווה את הקיום שלי, במסילה מקבילה שלעתים מתלכדת לאותו קו רכבת, דבר שאין לי דרך להמשיג את מלוא היקפו ואופניו אלא במילה "המוזר". המוזר הזה לובש צורות שונות ומשונות. הוא יכול להיות תחושה גופנית, הוא יכול להתחפש לחלום, לפעמים הוא נוכח בחדר בצורה של אנרגיה, פעמים אחרות התודעה שלי מקרינה אותו דרך החושים. הוא תמיד בבירור משונה ולא מכאן, מושך אותי כמו חקלאי שרואה אורות מוזרים בשמים. זהו לא האחר הקטן או האחר הגדול של לאקאן. המוזר לא מזוהה עם האם או עם האב והוא יכול להופיע כנגזרת של האני בה במידה שהוא יכול להיות לגמרי טרנסצנדנטי להוויה שלי. המוזר לא מזוהה עם חוק או אמת ולא מסמל סדר גדול. שלא כמו האחר הגדול הוא ניתן להטמעה, ונדמה שזו תכלית הופעתו בעולם. נדמה שהוא לא מציית לדבר. הוא אינו מושג תרבותי בלבד, הוא לא הבניה חברתית. הוא עושה רושם של משהו שנמצא בקטגוריה אונטולוגית לגמרי. כל הדברים המוזרים שייכים לו ולוקחים חלק באידאה של המוזר.
ההיתקלות הראשונה שלי עם המוזר, שתהפוך להיות המודל שעל פיו הוא יחזור ויקח חלק בעולמי (או אני בעולמו), היא גם הזיכרון הראשון שלי. אני שוכב במיטה, בין ערות לשינה, ומחליק אט אט לתוך נוזל שנמצא בתוך גומי והופך להיות כדור ענק ואלסטי שמכודרר על ידי ידיים קטנות שהן אני. במקביל אני גם ידיים עצומות שמכדררות אינסוף כדורים קטנים ואלסטיים, שגם הם אני. ההרגשה, או החוש, או המחשבה – אין מילה מתאימה לדבר הזה, מלבד המושג הסטרילי היפנגוגיה – שאני בו בזמן ידיים קטנות, ידיים גדולות, כדורים קטנים וגדולים, יחד עם ההבנה העמוקה של המהות של האלסטיות והנוזליות שהיא כל העולם – כל זה משך אותי פנימה אל המוזר עד שלא היה הבדל בין המוזר לביני. הייתי בו בזמן גדול כמו היקום וקטן כמו אטום. השילוב הזה יחד עם שבריר של תחושה של הגוף הפיזי שלי יצר חוויה קיצונית של קיום. המרחב והזמן התבטלו לחלוטין וכל מה שהיה זה גלישה בחלל חסר ממדים או בעל אינסוף ממדים שהוא מצד אחד בתוך הגוף – התחושה הפיזית של החוויה הייתה חזקה מאוד; ומצד שני לגמרי מחוצה לו – המחשבה/הרגשה הזו התרחשה במקום מרוחק עד אין קץ מהמיטה הנוחה בבית הורי ומהפעוט ששוכב בה. עם השנים למדתי לצפות את החוויה הזו או ללמוד ממנה על מצבי הנפשי והגופני. החוויה הזו ליוותה אותי במשך שנים ועדיין מפציעה לעתים. בכל פעם שהיא מבקרת אותי, לרוב בין ערות לשינה, לעתים כשהגוף מתמודד עם מחלה, מתח או עייפות, אני מקבל אותה בברכה ותדהמה, כמו בפעם הראשונה.
ד"ר אריק דיוויס, חוקר התרבות, האיזוטריקה והפסיכדליה, אימץ את העצה של אלן ווטס – Follow Your Weird – כנקודת משען אינטלקטואלית. הוא מנתח את "המוזר" כדרך האמצע, שהיא למעשה הדרך הצידה, בין הרציונליזציה המדעית, ההסברים העל טבעיים והחוויה הדתית של הקיום. הוא מגדיר את המוזר כמה שנמצא בין המקודש לחילוני ושם דגש על האסתטיקה של הדבר כפי שהיא באה לידי ביטוי בקומיקס מפלצות אמריקאי או בכתיבה של HP לאבקראפט.
המוזר הוא כל זה ועוד. בעברית נגזרת המילה "מוזר" מהמילה "זר". במקרא המילה מופיעה פעם אחת בלבד, בתהלים ס"ט, פס' ט': "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי". הפירוש המקובל למילה "מוזר" כאן, בתפילה ותחנונים לאלוהים לעזרה, היא פשוט "זר". היא מקבילה למילה נכרי. אבל היום אנחנו קוראים את המילה אחרת. המתחנן לאלוהים, ש"בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ" אצלו, אינו סתם זר לאחיו, אלא מוזר. המוזר הוא זר, הוא בא ממקום אחר, לא ידוע ולא מוכר, וזה הופך אותו למסקרן ומפחיד בו בזמן, אבל זרותו הופכת אותו לכל כך שונה שנדמה שהוא בכלל לא כמונו. הוא ממקום אחר באמת. עמים שונים בעולם מבינים ומממשים אותו בחייהם בצורות שונות. בצפון אירופה מכירים אותו בצורתו הסולידית ביותר כפיה או כטרול. החל משנות החמישים, בעיקר בארה"ב, רבים מזהים אותו כעב"ם. יונג מזהה ארכיטיפים שונים, כולל העב"ם, וקושר אותם בצורות שונות לאידאה הזו, בלי לומר זאת במפורש. אבל המוזר לא באמת יושב בנוחות בתוך הצורות המוגדרות הללו. הוא יותר מדי פלואידי כדי להיות מזוהה לגמרי עם התגלות של מריה הקדושה בשמים או עם צ'ופקברה באמריקה הלטינית. כל אלה עבור המוזר הם כמו אלילים עבור האל המופשט.
המוזר הגיע לבקר אותי בילדותי פעמים רבות נוספות. הצורה הגרוטסקית ביותר שלו באה לידי ביטוי בסדרת האנימציה "רן וסטימפי". בכל ערב, בשנות בית הספר היסודי, הייתי מתיישב מול הטלוויזיה ורואה כתמי צבע זרחניים נשפכים על המסך בצורות שלפוחיות, גלים וכוכבים, בכל פעם שרן, הצ'יוואווה חסר הסבלנות, היה מאבד את שלוותו. סטימפי החתול היה מורח את מהותו בריחות וצלילים שהיו גופניים כמו שהיו מצב התודעה שלו, והכל התקיים בעולם שנדמה שנוצר על ידי אנימטורים שניסו לעבד את הירונימוס בוש לטלוויזיה על אסיד. זה היה מאוד מבלבל, אלים ומגעיל, אבל זה היה מושך. אי אפשר היה להוריד את העיניים מהכאוס הצבעוני והצווחני הזה. אכן, זה היה מוזר מאוד.
יום אחד, בעודי ישן שנת צהריים על הספה (ודאי היה זה יום שישי או שבת), תודעתי הקיצה אך גופי לא. הגוף היה חסר תחושה וחסר תזוזה, אבל אני הייתי מודע לעולם. הבנתי שאני מת. התחלתי לטייל בסלון הבית, רגוע אך בתחושה של מישהו שאינו במקומו, כאילו אני מחליק דרך חרכים לעולם שאין לי כניסה אליו. כמו רוח רפאים. אט אט ותוך מאמץ אדיר הצלחתי להניע את אצבעות רגלי ואז את הרגליים ולבסוף גופי התרומם ואני נכנסתי אליו בחזרה בשאיפה אדירה. אולי נכנסתי דרך הפה. התופעה הזו, שיתוק השינה השכיח, מופיע אצלי מדי כמה שנים. לעתים באופן פסיבי, לעתים כישות או חיה פיזית שיושבת או מטפסת עלי עד שאני מתעורר לגמרי.
מקרה נוסף בילדותי היה בערב אחר, עת הורי ישבו לשולחן האוכל לארוחת הערב. אני הייתי בקומה העליונה. אני זוכר את עצמי יורד במדרגות, עם הילה נפוחה סביב גופי, והקומה התחתונה התגלתה בפני כאבן כתומה בוהקת לוחשת ורוחשת וחמה. היה לי חום גבוה. התיישבתי לצד השולחן ואמרתי: "אני מרגיש לא טוב". אבל "לא טוב" לא הייתה הגדרה מדויקת של זה. הרגשתי שהמוזר ואני התלכדנו. אבל זה לא היה הכדור האלסטי חסר המימדים אלא משהו אחר, משהו שדומה ללבה המתבקעת מתחת לרגליו של אלדין במערת הקסמים בגרסה של דיסני.
יום אחר ישבתי לשולחן המטבח מול אבי. אינני יודע אם הייתי עייף או חולה, על כל פנים לא נדמה לי שכך היה, אבל כשהבטתי בו פניו החלו מתעוותות כמו בציור של פרנסיס בייקון. מצמצתי בחוזקה כדי להיפטר מהאפקט, לשווא. אחרי כמה שניות כבר נעלמו תווי הפנים וראיתי מולי מערבולת שמתוכה יוצאים קולות בלתי מזוהים. הסטתי את מבטי, לא מהפחד ממה שאני רואה – זה דווקא ריתק אותי – אלא מהחשש שאני עוטה על פני בעצמי פרצוף מבוהל.
ההופעה הקריטית של המוזר בשנות נעורי הגיעה בגיל 13 לערך. עד אז לא ידעתי לקרוא לזה בשם ולא הבנתי עד כמה מערכת היחסים הזו תעצב את אישיותי. בשנות המעבר מילדות לנערות גיליתי את הרוקנ'רול, אבל בצורה המטופשת אך נסלחת של פאנק רוק ניינטיזי ואולי קצת מטאל פופולרי. התפנית הגיעה עם קול של רוח רפאים בריטית מהדהדת ששרה על מתקני שעשועים מסמרי שיער וחורקים כמו הגיטרה שעל גביה נישא הקול הזה – קולו של סיד בארט. אני לא זוכר איפה שמעתי לראשונה את "אוקטופוס", אבל השיר הזה שינה לי את החיים. הייתי המום. כל המוזר הזה שבקיום שלי אסוף בגלי קול. מוקלט. זמין להאזנה. יום יום, ערב ערב, דיסק שהוא אלבום אוסף של סיד בארט התנגן במערכת בחדר שלי כשאני יושב מולה על הרצפה, עם פה פעור. מצאתי נפש תאומה. שנים אחר כך, במסע הפסיכדלי הראשון שלי, שמתי באוזניות את האלבום "The Madcap Laughs" ולבי התפוצץ מהאיחוד הסופי בין סיד וביני. הבנתי אותך כל הזמן, סיד, ואני עדיין מבין. סיד היה קרבן של המוזר. הקפיטליזם זיהה הזדמנות נדירה לעשות מהמוזר הזה, שלא הייתה לו שום הבנה לגביו, כסף – וסיד היה צריך לספק את הסחורה, ונשבר.
המוזיקה הזו פתחה לי צוהר לעולם שלם שעד היום אני צמא אליו – פופ פסיכדלי בריטי, פולק פסיכדלי אמריקאי, פסיכדליה ויקטוריאנית, רוק סימפוני בריטי, ג'אז-רוק-מתקדם-פסיכדלי, אוונגרד-אלקטרוני-אמריקאי, קראוט רוק – והלאה אל המחוזות המוזרים של השכל והלב שנישאים באוויר על גבי אטומים בתנועה אל תוך האוזן. הייתי אוסף, מוריד ומזמין מהאינטרנט בשנות חטיבת הביניים מאות אלבומים שונים ומשונים. ערכתי פנזין למוזיקה פסיכדלית בשם "דליה הפסיכית" ומכרתי אותו בחנויות מוזיקה בתל אביב. הרגשתי בבית. אבל חברים רבים לא היו לי. על כן, כשחטיבת הביניים הפכה לתיכון ומצאתי חברים טובים ו"מקובלים" ממני, זנחתי את המוזר מאחור והצטרפתי אל העולם המסודר, או כך זה נראה לי בדיעבד. ניסיתי להיות רגיל ככל שאפשר. אפילו מכרתי את אוסף הדיסקים העצום שהיה ברשותי, כולל הוצאות נדירות מאוד של להקות איזוטריות לחלוטין משנות השישים. המוכר באוזן השלישית הביט בי במבט תמה ואמר: "אתה עוד תתחרט על זה".
מעניין שדווקא השנים האלה, שבהן ניסיתי להשאיר את המוזר מאחור, היו השנים שבהן התנסיתי לראשונה בחומרים משני תודעה. הפעם הראשונה שבה הקנאביס נאחז אחיזה איתנה במוחי הייתה חוויה שלא אשכח לעולם. התרכזתי בידיי והעולם שמעבר להן התפוגג ונעלם. נשארו שתי כפות ידיים שחדלו מלהראות כפי שהן, אלא הפכו למגרש משחקים של תזוזת אצבעות בגודל בלתי אפשרי, ואני – או משהו חלופי לאני, כי אני לא הייתי שם במובן היומיומי – הסתובבתי בין חריצי העור שעליהן. חזרתי למוזר האלסטי והכדורי, מהדלת האחורית. הרגשתי בבית.
ההרגשה הזו דחפה אותי, ועושה כן עד היום, לחפש את המוזר בכל המקומות האפשריים. לא רק להישאר פסיבי ולקבל אותו כשהוא מראה את עצמו, אלא לדפוק על דלתו, לומר: "שלום, הגעתי, האם אתה זוכר אותי?", והוא תמיד זוכר. גיליתי שמולקולות שונות במצבי צבירה שונים – נוזל, מוצק וגז – הן שליחות של המוזר, שבמגע עם המוח יכולות לארגן מסיבה שאליה המוזר מוזמן על כל גילומיו. גיליתי שהוא מגיע גם כשאני מתנתק מהמיותר באמצעות מדיטציה, או ברגעים של טרנסצנדנטיה מופלאה סתם כך באמצע היום, כשהמוח מוחלף בתודעה אינטרגלקטית שמביטה מתוך עיני לפתע. המוזר תמיד שם, מוכן להגיע. הוא יכול לבוא לבד, מבויש, והוא יכול לבוא כחבורה צבעונית ורועשת; כחוויה גופנית נוכחת מאוד או כרעיון כמעט בלתי נתפס. לעתים הוא מביא עימו הבנה חדשה על טראומת ילדות או על חוויה שנשכחה, ולעתים הוא מכוון את האצבע המורה שלי לעבר הכוכבים או אל הלב פנימה ועוזר לי להבין משהו על העולם או על עצמי, כי המוזר הוא העולם והעצמי גם יחד. הוא המורה הכי טוב שאני מכיר. הוא מגיע תמיד ברגעים שבהם העולם מוכרח להתבקע מרוב חוסר היגיון, רק כדי להראות עד כמה הוא חסר היגיון באמת. המוזר נותן פרופורציות, בין כל הפוליטיקה הקטנונית וההתנהגות ההרסנית של האדם.
רולאן בארת מבחין בין צמד מונחים שבעזרתם ניתן לפענח צילום: הסטודיום (מלשון Study) מזמין את המתבונן לפענח ולקרוא את הצילום דרך הידע התרבותי והפוליטי שלו, דרך האינטלקט. לעומתו, הפונקטום (Point) מזמין קריאה ארוטית, רגשית, שבה המתבונן זונח את הכלים האינטלקטואלים שלו ומוצא בצילום דבר מה שלפני התרבות, משהו מרגש שנמצא בממד של ההתענגות שמאפשר חוויה מאגית אשר משחזרת את הדברים שנמצאים מעבר לקיום הפשוט והיומיומי. המוזר הוא הפונקטום של המציאות. הוא נמצא שם תמיד, מוכן ומזומן להגיח וללוות אותי, להראות לי את העולם מנקודת מבט חדשה ומרגשת תמיד, אם אני רק מוכן לפתוח את העיניים ולהביט באמת. זה נראה מכוער, מגעיל, מעוות, גרוטסקי, מופלא – אכן, sublime – מכיוון שזוהי שבירה של כל מה שעשוי מזוויות והיגיון שנועדו להישרדות האורגניזם. שבירה שנועדה לגלות את הממד שמעבר.
אין לי דרך לדעת מהו המוזר באמת. מהם התנאים ההכרחיים להיווצרותו, מדוע הוא מופיע כך ולא אחרת בכל רגע נתון. אבל אין לי ברירה אלא להמשיך איתו שכם אל שכם במסע אל הקבר ואל הכוכבים. עבורי, זהו האנושי. הרצון למתוח את האפשרי אל תחום הבלתי אפשרי הוא מה שעושה אותי אדם. ההבנה אינה הדבר העיקרי כאן, ובמובן מסוים היא איננה אפשרית. העיקר הוא להיות אדם, ומתוך כך נובעים הדברים החשובים, שהמוסר עומד בראשם. הדברים הללו התפתחו אצלי מתוך הרדיפה הזו אחר המוזר במורד מחילת הארנבים, ועל כן המוזר עומד בבסיס המבנה המורכב הזה שהוא אני.