אני זוכר את ההלם שאחז בי בפעם הראשונה שהבנתי שפרפר אינו זחל עם כנפיים. שזחל הוא לא צורת התינוק של הפרפר. שכשהזחל הופך לגולם גופו מתפרק – מת, למעשה – ומתוך החומר הזה נוצר בעל חיים חדש. מטאמורפוזה הוא שינוי כל כך רדיקלי שכבר אלפי שנים בני אדם משתמשים בו כדימוי למהפך שחל בהם או באחרים, אבל עבורנו זה כל מה שזה - דימוי. אנחנו מביטים בעיניים כלות איך חרקים ודו-חיים משאירים מאחור את הוויתם והופכים לחיה אחרת, לו רק יכולנו גם אנחנו כך להגיח.
שינוי צורה כזה הוא דבר כל כך מדהים שבני אדם העניקו את היכולת הזו בעיקר לאלים. הם מתגלמים בבשר בני אדם, הופכים לבעלי חיים, משנים את צורתם של בני אדם כעונש או גמול. בתרבויות מסוימות גם שמאנים יכולים לשנות צורה ולהפוך לבעלי חיים. אנחנו בדרך כלל בזים לחרקים או נגעלים מהם, ולכן נחמד לחשוב עד כמה אנחנו בכל זאת מקנאים בהם, עד כדי כך שהפכנו את מאפיין החיים הבולט שלהם לאלוהי.
מה אם גם אנחנו עוברים מטאמורפוזה? לא מטאפורית אלא מילולית, באופן פיזי ממש. לאחרונה קראתי את הספר Metamorphoses של הפילוסוף האיטלקי Emanuele Coccia, והרושם שהוא השאיר עלי דומה להלם שבהבנה של מה קורה לזחל בתור גולם. קוצ'יה טוען שמטאמורפוזה היא היחסים בין כל צורות החיים לבין עצמן, וגם בין החומר הלא-חי ובין בעלי החיים.
אנחנו יודעים שיש דבר כזה חיים, ושאין כמה חיים. חיים, למרות הפרדוקס המורפולוגי בעברית, הם דבר יחיד, סינגולרי. אז איך זה שהוא נמצא באינספור צורות, לאורך מאות מיליוני שנים? איך זה שלכל אחד יש את החיים שלו? דוקינס זעזע בזמנו את הקוראים של "הגן האנוכי" כשתיאר את האבולוציה מנקודת מבטו של הגן שרק רוצה להשתכפל ומשתמש בצורות חיים כלא יותר מכלי רכב. דוקינס הוא נציג האתאיזם עלי אדמות, אבל מי שיסכים לצלול עם עצמו לעומק המחשבה על DNA כרכיב שמשתכפל שוב ושוב יגיע לאותם גבהים (או מורדות) מיסטיים שצלילה לעומק המחשבה על מושג הרצון של שופנהאואר מביאה.
באופן דומה, קוצ'יה כותב על הדבר הזה שנקרא חיים ומשתכפל שוב ושוב בין צורות שונות ומשונות. "בראשית היינו כולנו אותו יצור חי, חולקים את אותו גוף ואת אותה החוויה", הוא כותב ומתכוון ל-LUCA, Last Universal Common Ancestor, אותו מיקרוב שכל צורות החיים על פני כדור הארץ התפתחו ממנו לפני כ-4 מיליארד שנה. "גם היום, כולנו עדיין אותם חיים. לאורך מיליוני שנים החיים האלה עברו מגוף לגוף, מאינדיבידואל לאינדיבידואל, ממין למין, מממלכה לממלכה. כמובן שהם משתנים. אבל החיים של כל יצור חי לא מתחילים עם הלידה שלו: הם הרבה יותר עתיקים מזה".
כמו משורר הוא כותב על ההיריון והלידה (ומציין יפה שהפילוסופיה אובססיבית למוות ולא נוגעת כמעט בלידה) כתעלה בלתי נגמרת של חיים שממשיכים את עצמם אל הנצח. מינים, הוא טוען, אינם עצמים או ישויות אמיתיות, אלא "life games" בלתי יציבים שרק הרצון האנושי למסגר ולקטלג וחוסר היכולת שלנו לתפוס את הזמן "מלמעלה" מביאים אותנו להגדיר אותם כקבוצה נפרדת.
באמצעות ביולוגיה של הצומח והחי קוצ'יה מתבונן מחדש במושגים של מה זה אומר להיות יצור חי. פרק מצחיק במיוחד (מצחיק במובן של חרדה קיומית בעלת מימדים קוסמיים) עוסק בהיות החיים פה אחד שנמשך לאורך זמן שעסוק בלאכול את עצמו כל הזמן. כולנו כל הזמן אוכלים דברים חיים - אלה הדברים היחידים שמקיימים אותנו. החיים חייבים לאכול חיים, כלומר את עצמם, כדי לחיות. כולנו עשויים מחיים אחרים. לא יכול להיות גוף שהוא לא גופים אחרים. החיים מקיימים מטאמורפוזה תמידית שכל אחד משלביה הם עוד ועוד חיים שנוצרים מחיים אחרים. הפרדוקס הזה הופך אצלו לנשף מסכות פלנטרי שמגיע לשיא עם הקריאה שלו לקבל ברצון את העובדה שגם אותנו יאכלו יום אחד. לא רק ברצון, אלא מתוך הבנה שלהיאכל זה להיות חי, זה לקיים חיים.
כמובן, אם מבינים שהחלוקה לצורות חיים נבדלות, לאינדיבידואלים, היא אשליה, מתחייב מכך שאין אני מובחן, שתודעה היא לא משהו בלתי חדיר. אנחנו רגילים לחשוב על הקשר והיחסים בין צורות חיים כמשהו פיזי, אבל קוצ'יה, במיטב המסורת של א"נ ווייטהד, מראה שהיחסים האלה הם קודם כל יחסים קוגניטיביים ושהם מה שמהווה את התודעה, את ההכרה ואת האינטלקט.
ווייטהד ביקר את האמונה שיש דבר כזה חומר קבוע שמתמשך בזמן עם זהות אחת מובחנת. הפילוסופיה נוטה לראות בשולחן מסוים, או באדם בשם נדב, עצם קבוע ויציב שאפשר לדבר עליו כמשהו בעל זהות מובחנת שמתמשך בזמן. אבל ווייטהד האמין שכל דבר קבוע לכאורה הוא בסך הכל התמשכות של ארועים, כמו להבה של נר – היא נראית לנו כמו עצם יציב וקבוע אבל היא לא באמת "דבר", היא בסך הכל ביטוי ויזואלי להתחמצנות אטומים. התהליכים האלה, לפי ווייטהד, הם מה שבאמת קיים. יש התהוות, לא הוויה.
לפי ווייטהד, הקשרים שנוצרים בין אובייקטים בעולם הם מה שמגדיר אותם, אין אובייקטים שעומדים לבדם. הגבולות של כל עצם ועצם הם למעשה ביטוי של הכוחות שפועלים עליהם ושלהם הם מגיבים. דמיינו תבנית שתי וערב – האם מה שקיים הוא ריבועים, או שהריבועים הם תוצר של הקווים שמגדירים אותם? כל אובייקט או ישות בעולם פועלים במסגרת ההשפעות של הישויות האחרות עליהם, אבל הם בכל זאת פועלים. והם עושים זאת באופנים שאין לנו דרך לצפות בוודאות – לא מה אדם יעשה, לא לאן ציפור תעוף, ולא לאן ינוע אטום. הפעולות של כל הישויות ביקום תלויות אלה באלה והן פועלות בתגובה לישויות אחרות. כל ישות חווה "מבפנים" את סך ההשפעות והפעולות עליה ופועלת בעולם בהתאם להן. לכן, חוויה היא משהו שקיים בכל דבר ביקום.
במובן מסוים קוצ'יה רדיקלי יותר מווייטהד. ווייטהד טוען שאין ממש אובייקטים אלא רק מפגשים, יחסים. אין ריבועים אלא רשת. קוצ'יה טוען שגם המפגשים האלה הם אשליה. הם למעשה האופן שבו אנחנו תופסים את המטאמורפוזה של החיים עצמם. "אינטלקט", הוא כותב, "איננו דבר אלא יחס. הוא לא קיים בגופנו אלא ביחסים שגופנו מקיים עם גופים אחרים". לא תיתכן חשיבה ולא תיתכן תודעה בלי מפגש. יצור, אם קיים לבד, לא יכול לקיים חשיבה כי חשיבה היא תמיד על משהו אחר. וכל הדברים הם, כאמור, life games, מסכות שונות שהעצם האחד שנקרא חיים עוטה על עצמו. החיים חושבים על עצמם, חושבים את עצמם, בזכות המפגש שלהם עם עצמם.
נהניתי במיוחד מהחלקים שבהם קוצ'יה מפריך את הדיכוטומיה תרבות-טבע. אלא שהוא לא עושה את זה מנקודת המבט המוכרת, האנתרופולוגית, שלפיה כל חברת בני אדם פועלת באופן טבעי, ולכן הדיכוטומיה הזו היא אשליה. לא, הוא עושה את הדרך ההפוכה: הוא טוען שכל דבר חי הוא בעל תרבות. שבעלי חיים הם לא כלי רכב חסרי סוכנות שמנוצלים על ידי גנים כדי לשכפל את החיים שוב ושוב באופן עיוור. כל בעלי חיים משנים את סביבתם מבחירה, עושים טעויות, בוחרים בחירות נכונות ושגויות ועוברים אבולוציה, כלומר מטאמורפוזה של החיים מצורה לצורה, בצורה מושכלת. באופן שנשמע מוזר, הוא אפילו מסתמך על דרווין בתזה הזו. בעיקר נשארה איתי המטאפורה של העולם כגן שהגננים שלו הם הצמחים, שמאז אסון/מהפכת החמצן לפני 2.4 מיליארד שנים מטפחים את כדור הארץ ויוצרים צורות חיים כרצונם.
קוצ'יה מתעסק כביכול בפילוסופיה של הביולוגיה, אבל הוא נוטה לפילוסופיה ספקולטיבית, אמנם בהירה יותר מדונה הראווי, אבל באותה משפחה, והוא גם מתבסס עליה למי שזה עושה לו את זה (לי, למשל). לא כל החלקים בספר שווים בעוצמתם, אבל הקלות שבה הוא מאיר מחדש רעיונות יחסית מוכרים למי שפילוסופיה של הביולוגיה, קרי החיים, מעסיקה אותו, היא מבריקה ממש. כמות הפעמים שבה תפסתי את הראש במהלך הקריאה זכורה לי רק מקריאה ראשונה של פילוסופים כמו היידגר, שפינוזה או שופנהאואר.
זו קריאה רלוונטית מאוד היום לא רק לאור המשבר הסביבתי ואסון האקלים. כמובן, ככל שנשכיל להבין את המשמעות העמוקה של האקולוגיה (שאת התפיסה הפשטנית שלה קוצ'יה מבקר) ועד כמה כל היצורים החיים קשורים זה לזה ותלויים זה בזה ייטב לנו. אבל קריאה בספר הזה עושה עוד משהו: כשהרמתי את הראש מהספר באוטובוס הצפוף והמיוזע והבטתי בסובבים אותי, ראיתי את עצמי. במובן הזה, קוצ'יה מצליח לעשות כאן מעשה בובריאני. למרות שהם רחוקים מאוד זה מזה מבחינת הכתיבה וכביכול מבחינת נושאי החיים שבהם הם נוגעים, לו ולבובר יש הרבה מהמשותף.