דרך שאינו אלא דרך אינו דרך הקבוע; שם שאינו אלא שם אינו שם הקבוע.
באין לו שם – הוא ראשיתם של ריבוא הדברים, באשר יש לו שם – הוא אימם. על כן: לעולם – באין כל רצון, תתבונן בנפלאותיו; לעולם – באשר יש רצון, תתבונן בגבולותיו. שניים אלה אחד הם, ובצאתם יבדלו שמותיהם; בהיותם אחד, יקראו האפל. אופל לפנים מאופל, השער לכל הנפלאות.
(מתוך: ספר הדאו, תרגום: דן דאור ויואב אריאל)
שניים מהמאפיינים הבולטים והמהותיים ביותר בחוויה הפסיכדלית הם האסתטיקה הייחודית והבולטת וחוסר היכולת לבטא את החוויה במילים. תחת השפעת חומרים פסיכדליים נחשף האדם ליופי מועצם, ויכולת ההשתקעות שלו במושאי ההתבוננות גבוהה הרבה יותר מאשר בתודעה של מצב ערות רגיל. אולם כשהאדם "יוצא" מהטריפ הוא צפוי להיתקל בקשיים להעביר בשפה את מה שראה או שמע. שתי התופעות קשורות זו לזו קשר הדוק.
בלתי אפשרי לספר את ההיסטוריה של השימוש בחומרים פסיכדליים בלי לדבר על אסתטיקה. ממציא ה-LSD אלברט הופמן תיאר את החוויה הראשונה שלו עם החומר, שלו נחשף בטעות במעבדתו ב-1938, כך: "נהניתי מהצבעים חסרי התקדים ומהמשחק של הצורות מאחורי עיני העצומות. דימויים קליידוסקופיים פנטסטיים באו אלי … נפתחים ונסגרים במעגלים וספירלות, מתפוצצים במפלים של צבע".
ב"דלתות התודעה", החיבור שבו כותב אלדוס האקסלי על חוויותיו תחת השפעת מסקלין, הוא עוסק ארוכות באסתטיקה, בין היתר בהשפעת התבוננותו בספרי אמנות תחת ההשפעה: "ואז ציור מוכר פחות ולא כל-כך טוב, 'יהודית'. תשומת לבי נלכדה והבטתי בתחושת קסם, לא בגיבורה החיוורת והנוירוטית או בשפחה שלה, לא בראשו השעיר של הקורבן או בנוף האביבי שברקע, אלא במשי העשוי קפלים בלסוטה של יהודית ובחצאיותיה הארוכות המתנפנפות ברוח. היה זה משהו דומה למה שראיתי כבר באותו הבוקר, בין הפרחים לרהיטים, כשהבטתי במקרה כלפי מטה והמשכתי להתבונן בלהיטות רבה ברגלי המונחות זו על זו. הקפלים במכנסיים – איזה מבוך של מורכבות בעלת משמעות אינסופית! והמרקם של הפלאנל האפור – איזה פאר, איזה עושר מסתורי ועמוק! והנה הם כאן שוב, בתמונה של בוטיצ'לי".
לאחר מכן ממשיך האקסלי לנתח את תולדות האמנות על פי חוויתו תחת מסקלין, וכותב: "כשהתעמקתי בחצאיותיה של יהודית ידעתי שבוטיצ'לי – ולא רק הוא אלא גם רבים אחרים – הביט באריגים באותן עיניים מותמרות ומתמירות כפי שהיו עיני בבוקר ההוא. הם ראו את האיסטיגקייט (היות), את הכוליות והאינסופיות של בד בעל קפלים, ועשו כמיטב יכולתם למסור זאת בצבע או באבן. ללא הצלחה כמובן. כי הרוממות והפלא של ההוויה הטהורה שייכים לסדר דברים אחר, שהוא מעבר ליכולת הביטוי אף של האמנות הגבוהה ביותר".
ההסבר של האקסלי לאופן שבו הוא ומשתמשים אחרים בפסיכדלים חווים את האובייקט כך הוא עיבוד של תאוריה של אנרי ברגסון בנוגע לחושים ולזיכרון: "על פי תאוריה זו, כל אחד מאיתנו הוא בפוטנציאל 'תודעה גדולה' (Mind at Large). אך עניינו של החלק החייתי שבנו הוא לשרוד בכל מחיר. על מנת לאפשר שרידה ביולוגית הכרח הוא שהתודעה הגדולה תעבור דרך השסתום המפחית של המוח ומערכת העצבים. מה שיוצא מהצד השני הוא זרזיף עלוב של תודעה מהסוג שיסייע לנו להישאר בחיים על פני הפלנטה המסוימת הזו. כדי לנסח ולבטא את תכולתה של המודעות המופחתת, המצומצמת הזאת, המציא האדם ושיכלל עד אין קץ את שיטות הסמלים והפילוסופיות הרומזות שאנו קוראים להן שפות […] רוב האנשים, רוב הזמן, יודעים רק את מה שחודר דרך השסתום המפחית ומקודש כדבר ממשי באמת על ידי השפה המקומית […] אפשר להשיג מעקפים באופן זמני, בצורה ספונטנית או בזכות תרגילים רוחניים מכוונים, או דרך היפנוזה, או באמצעות סמים […] זורם משהו רב יותר, ומכל מקום שונה מאוד, מאותו חומר תועלתני שנברר בקפידה".
במילים אחרות, האקסלי מתאר כיצד תחת השפעת חומרים פסיכדליים המוח קולט מידע רב יותר מהיקום, ומכיוון שכך מתקרב יותר להכרת הדבר כשלעצמו. זאת, מפני שהיקום כולל אינסוף מידע, אולם אנחנו קולטים אותו רק באמצעות החושים שלנו; ההכרה מסננת את הרוב ומעבדת רק את מה שדרוש לנו להישרדות. כשהמוח קולט אך מעט יותר מבדרך כלל, התודעה מוצפת במידע רב מהיקום ועקב כך הרצונות של הגוף, של האורגניזם, נשארים בצד (ועל כן ההרגשה של האחדות עם הכל ו"מות האגו"), השפה ככלי לתיאור העולם נמוגה, הקטגוריות הרגילות של ההכרה מתפוגגות, והסובייקט נותר עם חוויה שהיא פליאה על אודות היש בעצמו.
ארתור שופנהאואר, מאת לודוויג זיגיסמונד רוהל, 1815
סוגייה זו מתקשרת לאספקט מרכזי בחוויה האסתטית. ייתכן שהסיבה לחוויה יוצאת הדופן של הסובייקט תחת השפעת חומרים פסיכדליים מול יצירות אמנות, ובכלל מול המציאות, קשורה לשלילת הרצון, מושג שטבע הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שמתרחשת, כפי שאנחנו מבינים, גם בחוויה הפסיכדלית. הרצון, על פי שופנהאואר, הוא כוח מניע עיוור ואדיר שהוא-הוא הדבר כשלעצמו. הרצון הזה הוא מה שעומד מאחורי כל דבר במציאות. למעשה, טוען שופנהאואר, כל מה שקיים הוא התגלמות של המאבק האוניברסלי של הרצון הכולל. מה שאנו רואים הוא בסך הכל דימוי, תופעות – האופן שבו הרצון הבסיסי הזה מתגלה לפנינו. כדי לנוח לרגע מהחיים האלה, מהמאבק, מהגילום של הרצון בחיינו, אנו יכולים לנסות לשלול אותו לרגע, לבטל אותו. הדבר הזה מתרחש בין היתר במצב של התבוננות אסתטית לנוכח יצירת אמנות.
במצבים שבהם אנו שוללים את אותו רצון, טען שופנהאואר, אנו תופסים את הדברים אחרת לגמרי מכפי שאנו תופסים אותם ביום יום תחת קטגוריות של מרחב, זמן וסיבתיות. כאשר מתבטל הרצון, הוא אומר, "אנחנו חדלים לחשוב על ההיכן, המתי, המדוע והלאן של הדברים, ועוסקים רק במהות שלהם" (השוו להאקסלי: "בזמנים רגילים העין מתעניינת בבעיות כגון איפה? באיזה מרחק? מה ממוקם ביחס למה? בחווית המסקלין […] הדעת הייתה עסוקה לא במידות ובמקומות, אלא בעיקר בהוויה ובמשמעות"). ושוב עם שופנהאואר: "אנו מייחדים את כוח השכל שלנו כולו למלאכת התפיסה, אנו משתקעים בה לגמרי ומתירים לתודעה שלנו להתמלא בהתבוננות השלווה במושא הטבעי הנוכח לפנינו בפועל, בין שזה נוף, עץ, סלע, צוק, בניין, או כל דבר אחר. אנו מאבדים את עצמנו לחלוטין בתוך המושא הזה, שוכחים את עצמיותנו ואת רצוננו וממשיכים להתקיים רק בתור סובייקט טהור, כאספקלריה זכה של המושא, כך שנדמה כאילו רק המושא עצמו קיים, באין מישהו התופס אותו. וכך אין עוד אפשרות להפריד בין התופס לבין התפיסה, שכן השניים היו לאחד, מאחר שהתודעה בשלמותה התמלאה בדימוי תפיסתי אחד ויחיד". איזה תיאור מרגש של התפוגגות הסייגים בין סובייקט לאובייקט!
המושג הזה של שופנהאואר, "שלילת הרצון", עשוי לעורר בקורא הפסיכדלי רושם של מושג מפתח בפילוסופיה הפסיכדלית: מות האגו, או אובדן האגו. ב-1964 קשרו טימותי לירי, ריצ'ארד אלפרט וראלף מצנר את המונח למה שמתרחש בשיא החוויה הפסיכדלית, כאשר הגבולות בין הסובייקט לאובייקט מיטשטשים לגמרי, בספר המכונן של הפסיכדליה במערב, ספר המבוסס על הטקסט הטיבטי הרוחני "ספר המתים", בשם: The Psychedelic Experience: A Manual Based on The Tibetan Book of the Dead. כשמו כן הוא, הספר ביקש להוות מדריך למשתמשים בחומרים פסיכדליים על בסיס ספר המתים הטיבטי. במבוא לספר כתבו השלושה ש"החוויה הפסיכדלית הינה מסע אל מרחבים חדשים של תודעה. רוחב היריעה והתוכן של החוויה הם אינסופיים, אך מאפייניה הם הליכה מעבר לקונספטים מילוליים, למימדי חלל-זמן ולאגו או זהות […] הסם אינו מייצר את החוויה הטרנסצנדנטית, אלא רק מתפקד כמפתח כימי שפותח את הראש, משחרר את מערכת העצבים מהתבניות והסטרוקטורות הרגילות שלה".
באופן דומה, עידו הרטוגזון מציין במאמרו "הטרנס-אדם הפסיכדלי" ש"החוויה הפסיכדלית הציעה חוויות שיא דרמטיות שמחוץ לגבולות החוויה האנושית הרווחות גם עבור משתמשים חסרי כל הכשרה וידע. מי שעשו שימוש בחומרים הללו דיווחו על חוויות בלתי רגילות של עצימויות חושיות גבוהות יותר, האטה ושינויים בתפיסת הזמן, התגברות על מחסומי זמן וחלל, מחשבה יצירתית יותר ובהירות פנימית יוצאת דופן. חלקם דיווחו גם על התנשאות מעל האגו המצומצם וחוויית טרנס של חיבור למעין רשת תודעה רחבה יותר המקיפה את הכוכב ומחברת אותם עם כל בני האדם ועם מארג החיים כולו".
כלומר, כאשר המשתמש בחומרים פסיכדליים מגיע לחווית השיא ישנה אפשרות שהמידע הרב הנקלט מהיקום, כפי שמעריך האקסלי, ושההתעלות מעבר למילים או קטגוריות כפי שמעריכים לירי, אלפרט ומצנר, מאפשרים לסובייקט להשיל מעליו את זהותו ואת ההזדהות עם עצמו ולכוון את עצמו כלפי החוויה עצמה, כלפי המושא. כפי שהרטוגזון מסביר, מדובר ב"חוויית טרנס של חיבור לרשת תודעה רחבה יותר". מות האגו הזה דומה לשלילת הרצון של שופנהאואר, שמנסח זאת כך, נזכיר: "אנו מאבדים את עצמנו לחלוטין בתוך המושא הזה, שוכחים את עצמיותנו ואת רצוננו וממשיכים להתקיים רק בתור סובייקט טהור, כאספקלריה זכה של המושא, כך שנדמה כאילו רק המושא עצמו קיים, באין מישהו התופס אותו. וכך אין עוד אפשרות להפריד בין התופס לבין התפיסה, שכן השניים היו לאחד, מאחר שהתודעה בשלמותה התמלאה בדימוי תפיסתי אחד ויחיד". האין תיאורו של שופנהאואר דומה להפליא לתיאור החוויה הפסיכדלית?
הצד השני של החוויה האסתטית הקיצונית הזו, שמתגלה מתוך מות האגו/שלילת הרצון, הוא סוגיית השפה. כפי שרומז האקסלי, "רוב האנשים, רוב הזמן, יודעים רק את מה שחודר דרך השסתום המפחית ומקודש כדבר ממשי באמת על ידי השפה המקומית". תחת פסיכדלים, מנגד, מתגלים הדברים שמעבר. כשאנו קוראים לדבר מה בשם אנו מתייגים אותו, מגדירים אותו, מפרידים אותו משאר ההוויה. בזמן החוויה הפסיכדלית האפשרות לעשות כך נמוגה.
נסו לחשוב כמה פעמים בעת טריפ ניסיתם להיזכר בשם של חפץ כלשהו שעמד מולכם, בשם של חבר שהיה איתכם, ובמקרים קיצוניים אף בשם שלכם עצמם – לשווא. מדוע זה קורה? כי כשאנחנו מאבדים את עצמנו בתוך המושא ושוכחים את עצמיותנו ואת רצוננו, כפי שמגדיר זאת שופנהאואר, אנחנו מאבדים את היכולת לתת שמות לדברים ולהפריד אותם מהמושא הכללי; האחדות גוברת על הריבוי. הרי אומר שופנהאואר: "אין עוד אפשרות להפריד בין התופס לבין התפיסה" – כלומר, אם אתה והעץ חד הם, איך תקרא לעץ בשם נפרד? כשאנו עומדים מול המושא הגדול, או יותר נכון בתוכו, כאשר הוא הדבר היחיד שישנו, כאשר ההוויה הכוללת והמאוחדת היא כל מה שיש, כיצד נוכל לתייג אותה במילים ולהפריד אותה לאינספור חלקים קטנים ומומשגים? וכשכל החלקים הקטנים של המציאות מתבטלים, מתבטל חפץ העניין שלנו כלפיהם, והדבר כשלעצמו מתגלה במלואו: הוויה אחידה וחסרת שם. כפי שנכתב בספר הדאו, אם אין רצון, אנו חוזים בנפלאות המציאות; אם יש רצון, אנו חוזים בגבולותיה.
נספח קצר
הרעיון שאדם יכול להגדיר את המציאות האולטימטיבית הוא רעיון שווא. במרבית הדתות הבינו את זה. ביהדות, למשל, מגדירים את אלוהים על דרך השלילה. המאמץ הפילוסופי עתיק היומין להגדיר נוסחה שלפיה המציאות היא כך וכך, או "הכל = X", היא בלתי אפשרית. הסיבה לחוסר היתכנותה היא שהמגדיר, בעשותו כן, עומד מחוץ למציאות. כמביט מהצד הוא אומר "הכל מים". אבל מכיוון שהוא מביט מהצד הוא לא כולל את עצמו במציאות ועל כן ממילא היא אינה שלמה ואינה מוגדרת לגמרי. יש מגדיר ויש מוגדר, יש סובייקט ויש אובייקט. הרוצה להגדיר יכול לומר: ובכן, אכניס עצמי לתוך המוגדר באמצעות חוויה מיסטית כגון החוויה הפסיכדלית, אחווה את הכל כחוויה אחידה ומאוחדת, וכך לא תיווצר בעיית השניות שמונעת ממני להגדיר את היקום. או אז ייתקל המגדיר בבעיה שנובעת מכל הכתוב לעיל, והיא שחוויה אחידה היא בהכרח חסרת שם. מרגע שהמגדיר איחד את עצמו עם המוגדר הוא כבר אינו מגדיר. מעצם ביטול השניות של מגדיר ומוגדר התבטלה היכולת להגדיר. יש כאן פרדוקס בלתי ניתן לפתרון: הרוצה להגדיר את הקיום מוכרח להכניס עצמו לתוך הקיום, אולם מרגע שנכנס ונטמע לחלוטין בתוך הקיום כבר אין ביכולתו להצביע ולהגדיר, מפני שאין יותר אובייקט בר הגדרה, ישנה רק הוויה אחידה וחסרת שם. זהו הדאו.