רגע לפני שעל כדור הארץ חגגו את חג המולד של שנת 1968, האסטרונאוט וויליאם אנדרס צילם מהחללית אפולו 8 את כדור הארץ "זורח" בשמי הירח ושינה את העולם. התמונה הזו, שפורסמה בגיליון השנה החדשה של מגזין Life וכונתה אחר כך Earthrise, הייתה בעצם הסלפי עם היד הארוכה בעולם. תושבי כדור הארץ שלחו זרוע לחלל וחשפו בפני עצמם לראשונה איך הם נראים, בצבע, ממרחק מאות אלפי קילומטרים: כדור כחול, שברירי, מרחף לבדו בריק, ללא גבולות או מדינות.
התמונה הזו התאימה בדיוק לצייטגייסט ותרמה המון לתנועה הסביבתית, על הפוליטיקה והתרבות שבאו איתה. באותו גיליון של לייף פורסמה לצד התמונה פואמה של המשורר האמריקאי ג'יימס דיקי, שאותה הוא חתם בשורות: "וראו / הפלנטה הכחולה ספוגה בחלום / המציאות, חזונה המחושב רועד / מהאהבה היחידה". עשור אחר כך כתבה משוררת המולקולות והכוכבים רחל חלפי שיר בשם "צפייה מחללית" שבו תיארה את האנשים על פני כדור הארץ כ"גלים של עווית ביקום / מעין אהבה".
גלים של עווית ביקום. Earthrise
התמונות מטלסקופ החלל ג'יימס ווב סנסציוניות לא פחות מ-Earthrise מבחינת חשיפה תקשורתית, ומתאימות לא פחות לצייטגייסט: מהחלומות הסביבתיים על להציל את כדור הארץ נשארו בעיקר שברים, ומה שנותר לנו זה להביט החוצה, אל החלל העצום והבלתי מובן, אל תקוות השווא של התרחבות אל הכוכבים ומעבר דירה בין-כוכבי. אילו מין פילוסופיה, פוליטיקה ואמנות התמונות האלה יולידו? עם כל היופי והתדהמה שהן מביאות איתן, הן מביאות גם אימה וחרדה קוסמית מהסוג שהסופר האמריקאי ה"פ לאבקראפט התמחה בו. התמונה של כדור הארץ זורח בחלל הדגישה אובייקט שברור מה צריך לעשות איתו. אבל התמונות האלה הן אבסטרקט טהור. אנחנו צריכים עוד Earthrise, ולא בטוח שאלה התמונות בשביל לעורר את הרגש הזה.
האם התקדמנו בהבנה שלנו את היקום?
אלן וואטס אמר פעם שככל שהטלסקופים שלנו נעשים יותר משוכללים, הגלקסיות מתרחקות מאיתנו יותר ויותר מהר, וככל שהמיקרוסקופים שלנו הולכים ונעשים רגישים, החומר מתחלק לחלקיקים יותר ויותר קטנים. בני אדם הם יצורים טכנולוגיים מאז ומתמיד. מהמצאת הכתב ועד מכשירים שמאפשרים לנו לתעד התנגשויות של חלקיקים בלתי נראים, כבר אלפי שנים אנחנו מתווכים לעצמנו את המציאות עם עוד ועוד אמצעים, מכשירים והמצאות. ככל שאנחנו מכניסים בינינו לבין המציאות עוד מכשירים, כך אנחנו מתרחקים מהמציאות, או שהיא מתרחקת מאיתנו. ועדיין, ההצהרות שמלוות כל תגלית פיזיקלית או אסטרופיזיקאית הן תמיד בלשון הזו: "התקדמנו בהבנה שלנו את היקום".
האם מישהו בעולם יכול להגיד שהוא מבין את היקום יותר מכפי שהבין אותו סופר בראשית העברי, דמוקריטוס היווני או לוקרטיוס הרומאי? האם מישהו היום מבין טוב יותר למה יש משהו ביקום במקום לא כלום, איך יכול להיות שבוקר אחד אהובך חי ובערב הוא איננו, מה המשמעות של האינסוף, איך נראה היקום כשלעצמו שלא דרך החושים שלנו שתופסים אותו דרך קטגוריות כמו זמן ומרחב? מדע הוא תחום אנושי מרהיב וקריטי לחיים שלנו, אבל אני חושב שככל שעוברות השנים אנחנו מניחים עליו משקל לא הוגן, ושוכחים שלהתקדם בהבנה שלנו את היקום אפשר בעיקר עם טלסקופים שמכוונים פנימה אל הנפש, לא החוצה אל הכוכבים.
מה המשמעות של האינסוף? חמישיית סטיבן כפי שצולמה על ידי ג'יימס ווב
כשאני מביט בתמונות מווב אני פתאום חושב על עצמי: אני מביט על הידיים שלי, על החדר שבו אני נמצא, על העציץ שעל החלון; הרי כל מה שאנחנו מסתכלים עליו הוא הצצה לתחילת היקום, אם זה מונח שאפשר להשתמש בו בכלל, כי כל החומר שקיים – קיים מאז. אני מתפתה להגיד "מאז ומתמיד", אבל לצורך מסגרת הדיון הזה נאמר "מאז המפץ הגדול". להסתכל על תמונות מימי הנעורים של היקום זה להסתכל על עצמנו. כל החלקיקים שנמצאים ברגע המיתי ההוא נמצאים בתוכנו. אנחנו באמת אבק כוכבים, כמו ששרה ג'וני מיטשל. וכשאנחנו מסתכלים על עצמנו אנחנו יכולים לראות את תחילת היקום, את הנצח. כל מה שמרכיב אותנו היה קיים כבר אי-אז לפני מיליארדי שנים.
מוזיקת המתנה שמימית
בבודהיזם יש מונח שנקרא מטא, שמיתרגם למשהו כמו "נדיבות לב". במדיטציית מטא אתה מנסה לאחל טוב לכל היצורים החיים במעגל מתרחב, ממי שקרוב אליך ועד לכל היצורים שישנם. אפשר לתרגל מדיטציה דומה שבה אתה מעלה בעיני רוחך את כל בני המשפחה שלך, המכרים שלך, אנשים זרים, בעלי חיים, החפצים שלך, אובייקטים שראית, כל הדברים המרכיבים את העולם, גרמי שמיים וכו' – ומכיר בכך שכל אחד מהדברים האלה, מהעין שלנו עד הפלנטות המרוחקות ביותר, מורכב מחומר בן אותו הגיל שמגיע מאותו המקום. המחשבה הזו יכולה ליצור חיבור עמוק בינינו לעולם וליקום. כמו שנאמר בטקסט הרמטי מפורסם, "As above, so below". ביאליק הסווה את זה יפה בשיר ילדים: "מה למעלה? מה למטה?", ובפואמה המפורסמת שלו "הבריכה" שבו בריכה קטנה ביער משקפת את כל היקום ואי אפשר לדעת מהו המקור ומהי ההשתקפות.
אז כן, הטכנולוגיות האלה יכולות להצית את הדמיון ולהראות לנו את המקום שלנו על הספקטרום בין החלל והמרחב התת אטומי, ובדיוק כאן אנחנו צריכים עוד משוררות ואמנים שיחברו בין תגליות מדעיות לנפש האדם. אולי כל סוכנות מדעית צריכה פילוסופית או משורר בית בצוות יחסי הציבור שלה. ככה גם אם לא נבין עד הסוף מה זה או למה זה טוב, נבין משהו שמאחורי המילים והתמונות. או כמו שהמשורר סער יכין כותב בשיר "צור קשר", "הטלפון עדיין שבור אבל / מוזיקת ההמתנה כאן שמימית".
מה למעלה? מה למטה? ערפילית הטבעת כפי שצולמה על ידי ג'יימס ווב
אם התמונות מווב מותירות אותי משתאה, מול מאיץ החלקיקים ב-CERN שהחל לאחרונה שוב לפעול אני בכלל עומד המום. במאה הראשונה לפנה"ס כתב פרימט ממין הומו סאפיינס שנשא את השם לוקרטיוס פואמה שבה הוא מסביר שכל הדברים עשויים מחלקיקי חומר בלתי נראים, נצחיים, שכמותם לא משתנה, אבל הדברים שהם מרכיבים משתנים ללא הרף כתוצאה מהתנגשויות ביניהם. אלפיים שנה אחר כך פרימטים אחרים מאותו המין כבר מודדים חלקיקים שקיומם היה רק בגדר השערה, באמצעות הטחה של חלקיקים אלה באלה. באמת מרשים לראות איך הקופים האלה מתפתחים במהירות מפחידה. אבל זה מחזיר אותי לשאלה של "מה עושים עם זה", ואני חושב לא מעט על זה שהמדע, במידה רבה, הוא תהליך מתמשך של יצירת גושפנקא לשירה ולפילוסופיה: כבר במאה ה-5 לפנה"ס דמוקריטוס דיבר על אטומים, ומשוררים מתארים מאז ומתמיד את הגוף האינסופי פנימה ואת החלל האינסופי החוצה ואת הקשר ביניהם. מדע מאפשר לנו לפתח טכנולוגיות שיטיבו איתנו, אבל מי שמחפש תשובות לשאלות הגדולות של היקום יכול לקרוא לצד התגליות המדעיות האלה את ספר הדאו, למשל.
את גדלי החלקיקים ואת המרחקים בחלל לא רק שקשה לתפוס, אני חושב שבמידה מסוימת זה בלתי אפשרי. אנחנו חושבים על כך שטלסקופים "רואים" וגלאי חלקיקים "מתעדים", אבל אלה מונחים מטעים במידה רבה. זו לא תפיסה חושית במובן שמאפשר לנו ידיעה מהסוג שאנחנו מכירים, והתוצרים הויזואליים שאנחנו מקבלים מנאס"א, למשל, הם עיבודים צבעוניים שאף עין אנושית לא הייתה תופסת. לאו דזה, מחבר ספר הדאו, כתב (בתרגום דן דאור ויואב אריאל): "הבט בו ולא ייראה, / שמו 'הנעלם'. / הקשב לו ולא יישמע, / שמו 'החרישי'. / נסה לגעת בו ולא יושג, / שמו 'הזעיר'. / שלושת אלה, לא תוכל לרדת לחקרם".
הפוסט הזה הוא הרחבה של דברים שאמרתי בריאיון לכתבה בידיעות אחרונות