המילה Godhuli בבנגלית משמעה שעת בין ערביים. אבל היא רומזת על דבר מה אחר שלא קיים בתרגום העברי שלה. זה למעשה הלחם בין המילים פרות ואבק, כלומר גודולי מתארת את השעה ביום שבה עדרי הפרות חוזרים מהמרעה ומעלים בפרסותיהם אבק שבו משתקף אור השמש השוקעת, מה שיוצר חיבור ספציפי בין זמן, מרחב, אור וצבע.
בבנגלית יש למילה הזו שדה סמנטי שקשור להמתנה, ציפייה להשתנות, הרגעים לפני התרחשות של משהו, האפשרויות הרומנטיות, המסתוריות, המלחיצות אך גם מלאות התקווה בשעה המוזהבת הזו, שבה האבק הכתום מכסה את המרחב. ההקשרים הללו נועצים סיכות במפה הגאולוגית וההיסטורית שלנו, מהמהפכה הנאוליתית עד ימינו, על ביות בעלי החיים, הזרעים והאדמה מהמהפכה החקלאית שהופכים לאבק, והכיסוי של כל הדבר הזה את מרחב הראייה שלנו היום באנתרופוקן, התקופה שבה סך כל ההשפעות שלנו על כדור הארץ נראות בבירור בפני השטח ובאוויר. גודולי רומזת על שעת בין הערביים של החיים שלנו על הפלנטה הזו.
אנחנו חיים בתקופה מאוד משונה. השינויים שמתרחשים בכדור הארץ מאיצים. קשה לתפוס את המהירות שבה נעלמים מינים שלמים מעל פני האדמה, אירועי מזג אוויר קיצוני באים בזה אחר זה בעוד אנחנו מדברים עליהם כסוגייה עתידית, תרחישים היפותטיים מתממשים בלי להודיע. ומצד שני, אנחנו חווים את החיים שלנו על פי הקצב האנושי הרגיל, כלומר לידה-חיים-מוות, בוקר-צהריים-ערב-לילה, עבודה-בית. הדיסוננס בין שתי הכרונולוגיות הללו גורם למתח וחרדה, אפילו לתחושה של אבל ואובדן, ואחת הסיבות שהוא גורם לכך היא המחסור שיש לנו במילים ומושגים שיתארו את זה. שפה מתפתחת באופן הדרגתי כדי לתאר את החיים ואת הסביבה, וכשהחיים והסביבה הופכים בלתי צפויים או כשהקצב שלהם הופך בלתי מוכר, אנחנו נותרים לעתים ללא מילים.
אפשרות אחת לגשר על הפער הזה היא להמציא מילים. סופרי מדע בדיוני עושים את זה לא מעט. ויש עוד אפשרות, והיא מה שהספר "An Ecotopian Lexicon", שממנו למדתי על המילה Godhuli, עושה. מדובר באוסף מאמרים שמלקט מילים ומונחים שממשיגים רגשות, מצבים, אובייקטים ותיאורים שקשורים לעידן האנתרופוקן שבו אנחנו חיים, מילים ומונחים שיכולים לסייע לנו להבין, לעכל ולעבד טוב יותר את המקום והזמן שבהם אנחנו נמצאים.
המילים והמונחים הללו לקוחים משפות אמיתיות מרחבי העולם ומשפות ספרותיות מומצאות; מסלנג ומאקדמיה. זה הופך את עצם מהותו של הלקסיקון הזה למתאימה מאוד לחיים שלנו – מארג אקולוגי שחוצה מרחב, זמן ודמיון. זה מעשה מדע בדיוני מעצמו – מה אם הייתה לנו שפה משותפת לדבר על האובדן הגדול מכולם?
אפוקליפסו, למשל, היא מילה משיר של המשוררת אוולין ריילי, שמחברת את הפחד מהאפוקליפסה לכיף של הקליפסו; Heyiya היא מונח מופשט של בני ה-Kesh העתידיים מהספר הייחודי "Always Coming Home" של אורסולה ק' לה גווין, שמתאר אופן מסוים לראות את הקדושה שבטבע; פצ'אמאמא, "זמן צמח", צ'י, Sehnsucht, ועוד כמה עשרות מילים מיבשות שונות ומתחומי חיים שונים משלימות את הספר הזה למעשה ייחודי שעדיין לא נתקלתי בדומה לו.
אבל הספר הזה הוא לא היחיד שהבין שהרחבה של השפה חיונית לאופן ההתמודדות שלנו עם המצב. זו נהייתה מעין משימה של סופר הטבע הבריטי רוברט מקפארלן. ב"Landmarks" הוא אוסף מילים מיוחדות מהאי הבריטי שקשורות לאדמה, לטבע ולמזג אוויר. ספר נוסף שלו, "The Lost Words", מבקש להזכיר את השמות של בעלי חיים וצמחים שכבר שכחנו. כשאנחנו יוצאים לטבע רובנו לא יודעים מה השם של הפרח שאנחנו חולפים על פניו. אצל ילדים זה כמובן כבר חמור הרבה יותר. כשלדברים אין שמות זה משפיע על האופן שבו אנחנו מתייחסים אליהם. מקפארלן מנסה לשנות את זה בספר היפהפה הזה, שהלוואי שתצא לו מקבילה בעברית שתספר ותזכיר את שמותיהם של מני הדו חיים, הזוחלים, היונקים, הציפורים, החרקים, הפרחים והעצים שנמצאים סביבנו.
מקפארלן קורא להחזיר את הקסם לעולם על ידי גילוי מחדש של מילים המתארות את הסביבה שלנו. אני חושב בהקשרים הללו על המילה שׂוּחַ (Suach), המילה העברית הלא מוכרת כל כך לתצורה השיחית שמזוהה כגריגה. שוח הוא מה שמגיע בטבע הארצישראלי אחרי הבתה ולפני החורש: שיחים בגובה בינוני שלא מאפשרים להסתתר היטב מפני השמש הצורבת אבל מאפשרים לקיים חיים; כביכול לא מצביעים על שפע אבל רומזים על האפשרות האקלימית להתפתחות של חורש ואפילו יער; במקרה של שריפה שיחים המרכיבים את השוח ממהרים לנבוט במקום החורש ולהתחדש; התנאים קשים אבל הפוטנציאל גדול. שלב ביניים שמעצם שמו גם קורא לנו לדבר על כך, לשוחח.
קידה שעירה בנוף שוח ים תיכוני (ויקיפדיה)