בספר "דלתות התודעה", שבו מגולל הסופר והפילוסוף אלדוס האקסלי את חוויותיו לאחר שימוש במסקלין, הוא מהרהר על המשמעות המיסטית והמטפיזית של החוויה הפסיכדלית: "איסטיגקייט – האם לא הייתה זו המילה שמייסטר אקהארט אהב להשתמש בה? 'היות'. ה'הוויה' של הפילוסופיה האפלטונית, רק שנראה שאפלטון עשה טעות עצומה ונלעגת בכך שהפריד 'הוויה' מהתהוות וזיהה אותה עם ההפשטה המתמטית של ה'אידאה'. מסכן שכמותו, הוא אף פעם לא יכול היה לראות זר של פרחים זוהרים באורם הפנימי ורוטטים מכובד המשמעות הטעונה בהם; לא יכול היה לתפוס שמה שהוורד, האיריס והציפורן סימלו בצורה כה עמוקה הוא לא פחות ולא יותר ממה שהם – ארעיות שהיא בו בזמן חיים נצחיים, גוויעה בלתי פוסקת שהיא בו בזמן הוויה טהורה, צרור של פרטים זעירים וייחודיים אשר בו, במין פרדוקס שאי אפשר לבטאו במילים אף שהוא ברור כשמש, ניתן לראות את המקור האלוהי של הקיום כולו".
במילים אחרות, האקסלי, שמספר כיצד חווה חוויה מיסטית עמוקה לאחר שימוש בחומר פסיכדלי, מציין באותה נשימה שאפלטון לא ידע מהחיים שלו. אפלטון הפסיד מכיוון שלא היה יכול לחוות את הדברים שאותם הרגיש האקסלי בעצמו. אך מה אם אפלטון דווקא כן חווה והרגיש את הדברים הללו? מה אם הוא כן השתמש בחומרים משני תודעה?
אלדוס האקסלי
את השאלה הזו מעלה גם דס"א הילמן, בספרו The Chemical Muse, שעוסק בשימוש בסמים בעולם הקלאסי: "דמיינו עד כמה דעתנו על העבר הייתה משתנה לו היינו יודעים שאפלטון נהנה משימוש בפסיכדלים כחבר בדת מיסתורית כלשהי? […] מעט מאוד אקדמאים מוכנים אפילו לשקול את האפשרות שהמחשבה הקולקטיבית של העולם הקלאסי הושפעה מאוד משימוש בפסיכוטרופים. למרות אינספור הפניות בספרות לצמחים שמכילים כימיקלים משני תודעה, למרות הגדרות מדויקות באותן עבודות של ההשפעות של החומרים הפסיכוטרופים האלה על בני אדם, ולמרות השימוש המתועד בחומרים נרקוטיים ברפואה של העולם הקלאסי, מלומדים מודרניים מכל הגישות מאוחדים בחוסר המוכנות שלהם להודות שלסמים הייתה השפעה משמעותית על התפתחות הספרות המערבית".
וזה נכון. העולם בכלל, והעולם האקדמי בפרט, לא מצליח, או לא מעוניין, להישיר מבט אל הנושא הטעון של שימוש בסמים בהיסטוריה ולעסוק בו באופן כן וחף מהטיות. מסע קצר אל ההיסטוריה של השימוש בחומרים מרחיבי תודעה בעולם העתיק יכול להוות התחלה.
המסע שלנו אל ההיסטוריה הפסיכדלית של העולם יכול להתחיל בנקודות רבות מספור. ישנה ספרות אנתרופולוגית החוקרת את מקורות השימוש בחליטת האיוואסקה באמזונס בדרום אמריקה; ישנן השערות שלפיהן השמאניזם הסיבירי העתיק עשה שימוש בפטריות מסוג אמאניטה מוסקריה כדי להגיע למצבי תודעה אלטרנטיביים; ישנם מחקרים העוסקים בשימוש הטקסי של האצטקים בפטריות פסילוסיבין, דאטורה, וצמחים נוספים. אך דווקא ה"אקזוטיקה" של עמים רחוקים אלה מרחיקה מאיתנו את הסיפור הפסיכדלי. אפשר להתחיל הרבה יותר קרוב אלינו. הכי קרוב שיש, למעשה. בסיפור המכונן של האנושות. כשאנחנו לומדים בבית הספר את סיפור גן העדן, יש פרט אחד מאוד בולט שאיננו מתעכבים עליו – העובדה הפשוטה והחותכת שאדם וחווה השתמשו בחומר מרחיב תודעה, ושבעקבות החוויה הזו הם קיבלו ידיעה אבסולוטית של טוב ורע והפכו לדמויי אלוהים, נענשו על ידי החוק, נזרקו מגן העדן, והחלו למעשה את ההיסטוריה האנושית. לא פחות ולא יותר – סופר "בראשית" כותב שחור על גבי לבן שמה שהתחיל את התרבות האנושית הוא "טריפ", האכילה של אדם וחווה מפרי עץ הדעת טוב ורע.
בספר בראשית, פרק ב', מצווה אלוהים על האדם לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע: "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת".
האיסור על האכילה מפרי העץ הזה כה חמור, עד שהעובר עליו יקבל עונש מוות. אבל מדוע האיסור כה חמור? מדוע אלוהים כל כך חושש שמא אדם יאכל ממנו? את התשובה אפשר לקבל כבר משמו של העץ: דעת טוב ורע. כלומר, האוכל מפרי העץ מקבל ידיעה לגבי הטוב והרע, ידיעה שרק לאלוהים יכולה להיות. זאת, מפני שאם האדם יודע באופן אבסולוטי את המטען המוסרי של מעשיו, הוא מקבל ידיעה אלוהית. לו היינו יודעים מה התוצאה של כל מעשה ומעשה שאנו עושים, והאופן שבו מעשה זה ישפיע על שרשרת הפעולות שיגיעו בעקבותיו – הייתה לנו ידיעה על כל המעשים שיגיעו אי פעם בעתיד, כלומר ראייה קוסמית כוללת של כל מה שיקרה.
ואולי, כשאלוהים אומר לאדם "ביום אכלך ממנו – מות תמות", הוא לא מתכוון שהוא יעניש אותו במוות, אלא שאכילה מפרי זה כמוה כמוות. כזכור, אחת ההשפעות של חומרים פסיכדליים היא תחושה של התמזגות טוטאלית עם ההוויה, איבוד ההגדרה העצמית, מות אגו. ייתכן שאלוהים מזהיר את האדם שלא לאכול מהפרי הזה כדי לא לחוות את מות האגו הזה. הסבר זה מתאים לעצה שהנחש משיא לחווה בפתח פרק ג':
א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.
הסבר זה של הנחש מוכיח לנו כי אכן, אלוהים לא מעוניין שהאדם יחווה את הטריפ הזה, כי הוא יהפוך את האדם ליודע טוב ורע, כמו אלוהים. כשהאדם יאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, הוא יתאחד עם הבריאה כולה, ישיל מעצמו את הגדרות המפרידות אותו משאר הטבע, ויקבל ראייה למשמעות המעשים כולם. הוא יהיה כאלוהים. ואלוהים לא רוצה שיהיו עוד אלוהים. או לפחות, סופר בראשית לא רוצה שיהיו עוד אלוהים. אבל את חווה זה לא מרשים:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
מהרגע שבו אדם וחווה אוכלים מהפרי נפקחות להם העיניים (מטאפורית, וסביר להניח שגם מילולית. ראיתם פעם אדם בטריפ?) והם רואים את עצמם באור חדש לגמרי: מתפתחת אצלם תודעה מסדר אחר. הם חשים בושה על כך שהם עירומים ותופרים לעצמם בגדים. על פי מחבר ספר בראשית, חומרים פסיכדליים הם מה שהפריד את האדם מהחיה מבחינה תודעתית – אדם וחווה חשו בושה על כך שהם עירומים; ומה שהחל את התרבות – הם תפרו לעצמם בגדים.
השלכות האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע מראות גם הן עד כמה קריטי סיפור גן העדן הפסיכדלי להתפתחות התרבות האנושית. אחד הארכיטיפים ההרסניים ביותר בהיסטוריה האנושית הוא האישה הפתיינית. חווה פיתתה את אדם לאכול מהפרי ולכן היא אחראית לנפילתו. היא מדברת עם נחשים, רוקמת מזימות, רוקחת שיקויים מצמחים, משתמשת בכוחות הטבע כדי לפגוע בגבר, או בקיצור: מכשפה. והכל מתחיל כאן, בסיפור המכונן של האנושות. אני כמובן לא הראשון שמאיר את הנקודות הללו. בספרם The Psychedelic Gospels, שחוקר את ההיסטוריה הפסיכדלית של הנצרות המוקדמת, מתעדים ג'רי וג'ולי בראון ציורים בכנסיות ומנזרים באירופה שמציגים את אדם וחווה לצד עץ הדעת טוב ורע, שאי אפשר לטעות במראהו – מדובר לא פעם בפטרייה.
אבל ציון העובדה הפשוטה הזו – אין מדובר בפרשנות, אלא בקריאה צמודה של הטקסט שבו אדם וחווה נוגסים מפרי המעניק להם ידיעה אבסולוטית של טוב ורע והופך אותם לדמויי אלוהים – רחוק מלהיות אלמנטרי. אין מורה לתנ"ך בבית ספר יסודי שילמד זאת. ערך הויקיפדיה בעברית של פרי עץ הדעת מלא בהצעות לזהות הפרי – תאנה, אתרוג, בננה, תפוח ועוד. מיותר לציין שאין עדויות לכך שפירות אלה יכולים לחולל באדם את מה שמחוללת בו אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע.
התפיסה המוסרית והחוקית המודרנית בנוגע לשימוש בסמים מונעת מאיתנו להכיר בכך שלכל אורך ההיסטוריה בני אדם השתמשו בסמים לצרכים שונים – רפואיים, רוחניים, פסיכולוגיים וכן, גם להנאה גרידא. וזה ממש לא הכל – כפי שנראה מייד, במשך רוב ההיסטוריה האנושית לא היו הסייגים כלפי השימוש בסמים חריפים כל כך, אם בכלל, והשימוש בהם חצה מגזרים. גם משוררים, סופרים, פוליטיקאים, מלומדים ואפילו פילוסופים השתמשו בחומרים משני תודעה לאורך תקופות שונות, וניתן למצוא לכך עדויות כתובות רבות.
קשה לומר אם מחבר ספר בראשית הכיר חומרים מרחיבי תודעה מיד ראשונה או שזהו זכר לסיפורים שסופרו, אך כך או כך, הוא פעל במרחב ובתקופה שבה עלים, פירות ומרקחות שונות שביצעו מניפולציות על התודעה היו חלק אינטגרלי מהחיים של העברים, המצרים, היוונים ושאר העמים שחיו במרחב. באגן הים התיכון של המאות הראשונות לפני הספירה, שימוש בחומרים משני תודעה בכלל, ובפרט כקטליסט לחוויות דתיות, היה רווח. הקריאה של סיפור גן העדן כסיפור פסיכדלי לא הייתה נראית יוצאת דופן עבור אנשים שחיו בירושלים, אלכסנדריה או אתונה בעולם העתיק.
שימו לב, למשל, לרומן הלטיני העתיק "חמור הזהב" ("מטמורפוזות"). הרומן הזה של אפוליאוס, שנכתב במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה והוא למעשה הרומן העתיק ביותר שהשתמר במלואו עד ימינו, עוסק באדם אשר מגיע להארה רוחנית באמצעות שימוש בצמחים משני תודעה. אלא שלא תמצאו מאמר אקדמי שבו נטען שלוציוס, הפרוטגוניסט שמשיל את צורת החמור וחוזר לצורתו האנושית לאחר שהוא מתפלל לאלה איזיס ואוכל עלים מידי כהן הדת שלה, משתמש בסמים. וזה כתוב. נחזור על זה: לוציוס אוכל עלים מידיו של כהן דת וחוזר לצורתו האנושית. זה אפילו לא בסאבטקסט, לא מטפורה, כלום. זה כתוב שחור על גבי לבן. אך עבור הקורא בן זמננו, דברים כאלה נשמעים על סף האבסורד, בשל עשורים של צנזורה ומלחמה עולמית בסמים, שמחקה מהתודעה המערבית כל זכר למקומם של הסמים בתרבות האנושית.
ראשית, כדי לדון בנושא בצורה אחידה, צריך לעשות סדר מושגי. מכיוון שמדובר בעולם העתיק, ברור שכל החומרים שבהם נעשה שימוש מקורם בעולם הטבע – צמחים, מינרלים ובעלי חיים, ולא בחומרים שעובדו במעבדה. אך מכיוון שהעברית מבדילה בין סמים לתרופות, בעוד העולם היווני העתיק (כמו גם האנגלית המודרנית) לא עשה את ההפרדה הלשונית בין סם לתרופה (המילה היוונית Pharmakon התייחסה לתרופה, רעל, חומר סיכה, בושם ועוד) אשתמש במילה הניטרלית "חומר" לציון תרופה וסם גם יחד. כשאתייחס לחומר שתפקידו שינוי תודעתי, אשתמש במילה אנתאוגן (Entheogen), שמקורה במילים היווניות entheos – אל בִּפְנים; ו-gen – להפוך. אני משתמש במונח הזה בהתאם להסברם של קארל ראק, ג'רמי ביגווד, דני סטייפלס, ג'ונתן אוט ור. גורדון וואסון, שטבעו את המונח בספר The Road to Eleusis, כדי להתרחק מהקונוטציות השליליות שמיוחסות לעתים לשמות התואר "פסיכדלי" או "הלוצינוגני".
מצבים מיסטיים והקשר האנתאוגני
האדם יכול להגיע למצב תודעה מורחב באמצעים שונים, והדבר נעשה ככל הנראה מאז שהאדם קיים בתרבויות שונות לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. תומר פרסיקו, בספרו "מדיטציה יהודית", מגדיר ארבעה טיפוסים של החוויה המיסטית: 1. הטראנס, שהוא "חוויה אנושית אוניברסלית ובסיסית, המופיעה כתוצאה משינוי פתאומי בשגרת החיים, או לחילופין כתוצאה מחזרה רפטטיבית על פעולה מסוימת". פרסיקו מציין את ספרו של יהונתן גארב, "טראנס שמאני", הקושר את הטראנס ואת הפרקטיקות הקבליות והחסידיות עם שמאניזם – שאראה בהמשך שקשור פעמים רבות לשימוש בחומרים מרחיבי תודעה, במקומות שונים בעולם. 2. מניפולציות על מודל העצמיות, שאלה "חוויות שבהן העצמי נחווה כיוצא מהגוף, מתרחב, מצטמצם או – בצורה המובהקת ביותר – נעלם". פרסיקו גם מציין ש"חוויות מיסטיות שבהן המיסטיקן מדווח שכל העולם מלא באור אלוהי, בשכינה, ברוח הקודש, או שכל העולם הוא האלוהות עצמה הן תוצאה (לפחות בחלק מהמקרים) של מניפולציות על מודל העצמיות". 3. ריכוז ורקולקציה. 4. אקסטזה רגשית, "הנגרמת על ידי עוררות חושית ופיזיולוגית, ואף באה לידי ביטוי בצורות אלה […] עוררות חושית זו באה בעיקרה על ידי הגברה מכוונת של פעילות גופית ומנטלית, כגון שירה, ריקוד, קריאה, שינון וכיוצא באלו. כל אלה מעודדים שינויים מובהקים בפעילות המוח, כגון שחרור חומרים המעוררים אופוריה, כאנדרופינים".
צורות אלה, ובעיקר 1, 2 ו-4, עשויות להגיע במקביל לשימוש בחומרים מרחיבי תודעה, והשימוש בחומרים עשוי אף להחליף אותן כדי להגיע למצבים אלה. בפרק אחר בספרו מתאר פרסיקו את שיטת המדיטציה היהודית לפי ר' אריה קפלן, וטוען ש"קפלן מודע גם לשדה הסמים ההלוצינוגניים, ומציין שלבד ממדיטציה, הדרך האלטרנטיבית להגיע למצבי תודעה גבוהים היא שימוש בסמים, ומסביר ש'נראה של.ס.ד ומסקלין מגבירים את היכולת להתרכז בתחושות מסוימות, כגון יופי, צבע, צורה, וכיוצא באלו'". ויליאם ג'יימס, שספרו "החוויה הדתית לסוגיה" היה אבן דרך חשובה בפילוסופיה והפסיכולוגיה של הדת, חוקר גם כן את המצב המיסטי, ומציע ארבעה סימנים "שכל אימת שאנו מוצאים אותם בחוויה מסויימת הרינו רשאים לקרוא לה חוויה מיסטית": 1. שאין להביעה במילים – "השימושי ביותר מבין הסימנים, שעל ידיהם אני ממיין מצב רוח מסויים כמיסטי, הוא שלילי. הנתון במצב זה מעיד עליו מייד כי אין זה ניתן להבעה כלל וכי אי אפשר בשום אופן לתאר במילים את תכנו לאשורו". 2. איכות נואטית – "המצב המיסטי הנהו גם מצב של ידיעה. זהו מצב שבו מתגלים לו לאדם מעמקי אמת כאלה, שאינם כלל לפי תפיסתו של השכל ההיקשי. מצבים כאלה, עם כל היותם נטולי ארשת, יש עמן גילוי והארה מלאי שחר וחשיבות; ולא עוד אלא שכרגיל נודעת להם מרות מופלאה בהרגשתו של בעל החוויה גם בזמן שלאחריה". 3. ארעיות – "מצבים מיסטיים אינם יכולים להימשך זמן רב. חוץ מבמקרים נדירים אין הם נמשכים למעלה מחצי שעה או שעה, ולכל היותר כשעתיים. תכופות לאחר שנמוגו, שוב אין להעלות בזכרון את איכותם אלא בצורה פגומה; אך בשובם שנית אפשר להכיר אותם מייד". 4. פסיביות – "אמנם אפשר לסייע לבואם של מצבים מיסטיים על ידי פעולות רצוניות ומכשירות, כגון תשומת לב מאומצת, מיבצעים מסוימים של הגוף, ושאר דרכים, ואף על פי כן, משנחה על המיסטקין רוח ההכרה האופיינית, הריהו מרגיש מיד כי כוח רצונות כאילו הושתק בקרבו, ופעמים שיש לו גם הרגשה כאילו כוח נעלה השתלט עליו ומחזיק בו".
תכונות אלה אופייניות גם לשימוש באנתאוגנים ובחומרים מרחיבי תודעה בכלל, וגם לפן זה מתייחס ג'יימס. יש לציין שהוא חקר את הנושא הרבה לפני גילוי הפטריות שבהן משתמשים ילדי אמריקה ולפני הניסויים ב-LSD, ובכל זאת מתייחס ג'יימס לחומרים שונים שמעוררים לדעתו מצבים מיסטיים דומים לאלה שאפיין לעיל: "כוונתי לאותו מצב תודעה הנוצר על ידי סמי תרדמה וסמי שכרון, ובייחוד על ידי הכוהל. שליטתו של הכוהל על בני אדם נובעת בלי כל ספק מכוחו לעורר את הכשרונות המיסטיים שבטבע האנושי, המדוכאים כרגיל יד עפר על ידי העובדות הקרות והביקורת היבשה של שעות הפיכחון. הפיכחון מצמצם, מבין ואומר לאו; השיכרון מרחיב, מאחד ואומר הן. ואמנם השיכרון כוחו גדול לעורר באדם את תפעול ההן. מביא הוא את האדם מן ההיקף הקר של הדברים אל תוך תוכם, רב הנהרה. יש בו כדי לאחד את האדם עם האמת למשך רגע ההווה […] התודעה השיכורה היא חלק מסויים של התודעה המיסטית, ודעתנו הסופית על אודותיה אף היא חייבת למצוא את מקומה הנכון בתוך השקפתנו על אותה התודעה הרחבה יותר".
אך לא רק באלכוהול מסתפק ג'יימס, והוא מציין גם ש"סם האיתר, ובייחוד תחמוצת החנקן כשהם מהולים באוויר בשיעור מספיק, יש בהם כדי לעורר את התודעה המיסטית במידה מפליאה. כל הנושם אותם אל קרבו דומה על עצמו כאילו נגלית עליו אמת אחרי אמת, עומק לפנים מעומק […] אמנם יש בו בטראנס הבא מפעולות תחמוצת החנקן כדי לאצול לאדם גילוי מיטאפיסי אמיתי".
ג'יימס ממשיך ומציין שהוא בעצמו התנסה בתחמוצת החנקן, ומסקנתו היא ש"התודעה הנורמלית שבהקיץ אינה אלא טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות-תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה. יכולים אנו לחיות את כל חיינו ולא להרגיש במציאותן של אלה; ברם, די להשתמש באמצעי-הגירוי הדרוש ומיד הן מופיעות במלוא ישותן, טיפוסים מוגדרים של מנטליות שיש להן מן-הסתם תחומי פעולה והסתגלות. שום השקפה על היקום בשלמותו אינה יכולה להחשב לסופית, אם אינה מביאה בחשבון כלל את צורות-התודעה האחרות הללו".
החוויה האנתאוגנית, שבתרבות המערבית המודרנית מכונה בעשורים האחרונים "פסיכדלית", אופיינה גם על ידי שלושה מההוגים החשובים של התנועה הפסיכדלית של שנות השישים, טימותי לירי, ריצ'ארד אלפרט וראלף מצנר. בספרם המשותף "החוויה הפסיכדלית" הם מציינים ששימוש בחומרים פסיכדליים יוצרים שינויים מהותיים בתפיסת הזמן והמרחב; שינויים מהותיים בתפיסת האני-זולת; שינויים בתפיסת החושים – תפיסת צבעים מוגברת, שמיעה מועצמת, סינסתזיה וכו'; התמוססות של השפה ככלי להגדרת דברים במציאות; ו"מות האגו", או "אובדן האגו": "טרנצנדטיות מוחלטת – מעבר למילים, מעבר למרחב-זמן, מעבר לעצמי".
אם כן, נראה שהקשר בין מצבים מיסטיים, ואף "אמיתות מטאפיסיות" (בהקשר של ג'יימס) או דתיות-יהודיות ממש (בהקשר של ר' אריה קפלן), לחומרים שונים הוא קשר הדוק ומנומק. יש שהאדם מגיע למצבים מיסטיים על ידי תרגולות פיזיות או התכוונותיות שונות, ויש שהוא מגיע אליהם על ידי שימוש בחומרים, או בשילוב של הדברים. בהמשך אראה כי לאורך ההיסטוריה האנושית, ובעיקר בתקופות קדומות, השימוש בחומרים על מנת להגיע למצב המיסטי ועל ידי כך לידיעה – נואטיות, כפי שמכנה זאת ג'יימס, היה נפוץ.
אנתאוגנים בעולם העתיק
כאמור, השימוש בחומרים היה דבר נפוץ בעולם העתיק, ואף לפני כן, בעולם הפרה-היסטורי, כפי שהראה טרנס מקנה. בני אדם בתקופה הקלאסית השתמשו בחומרים מגוונים לצרכים שונים. כפי שמציין הילמן, "טקסטים רפואיים יווניים ולטיניים מלאים במתכונים לטיפולים פשוטים לכל דבר (…) ומכילים רשימות אינסופיות של מרכיבים (…) עלים, שורשים, זרעים נכתשו ועורבבו יחד, נוספו לאלכוהול, שמן או מים". מלבד צרכים רפואיים, היוונים והרומאים בעולם העתיק השתמשו בחומרים גם לצרכי הנאה – מה שמכונה באנגלית Recreational use, ובעברית אין לו מונח מקביל מתאים, כיוון שהמילה "הנאה" בלבד מרדדת את הסוגיה.
הילמן מציין ש"העולם היווני-רומאי השתמש ביודעין בחומרים משני תודעה רבים שמקורם בגידולים מקומיים או זרים. צמחים היו המקור לסמים (drugs) שמקנים הנאה, שבהם נעשה שימוש כדי לרומם את מצב הרוח ולהגביר את החושים. אופיאטים, אנטיכולינרגנים ופטריות פסיכוטרופיות היו סמים אהובים מאוד בעולם העתיק, אבל רעלנים נוספים נוצלו כדי ליצור את החוויות החוץ-גופיות שאותן היוונים והרומאים אהבו". כמובן שבעולם הקלאסי נעשה גם שימוש בקנאביס, על ידי שריפה שלו ושאיפת העשן או על ידי בישול, וגם בדאטורה, וב"דודאים" המוכרים מספר בראשית, הלא הם הצמח הקרוי Mandrake, שהוזכר כבר במאה הרביעית לפנה"ס על ידי היפוקרטס כחומר משנה תודעה. המחבר הלא ידוע של הספר Physiologus מהמאה השנייה אף טוען שצמח הדודאים הוא-הוא פרי עץ הדעת טוב ורע. גם היין שהיוונים היו שותים ממנו, ושנכתב עליו שהיה "מביא לידי שיגעון", לא הכיל אלכוהול בלבד, ודאי שלא ברמה ש"מביאה לידי שיגעון", אלא גם מני עלים ואבקות.
תיאופראסטוס, בן המאה ה-4 לפנה"ס, כתב בחיבורו Enquiry into Plants ש"מלבד ההשפעה של צמחים על הבריאות, המחלות והמוות, אומרים שיש להם מאפיינים נוספים שמשפיעים לא רק על הכוחות הגופניים אלא גם על הנפשיים". פליניוס הזקן, בן המאה ה-1 לספירה, מתאר בחיבורו Natural History איך משפחות רומאיות שותלות בגינות הבתים פרגי אופיום ואיך להכין מהצמח את סם האופיום. בנוסף, פליניוס אסף מידע על שימוש בחומרים, בהם אנתאוגנים, בקרב עמים שונים: "המאגי משתמשים ב-aglaophotis כשהם רוצים לזמן את האלים […] achaemenis הוא בצבע ענבר, חסר עלים ונמצא בקרב בני הטרדסטילי בהודו. פושעים ששותים את זה ביין מתוודים על כל מעשיהם הרעים מכיוון שהם סובלים מהתגלויות של רוחות שרודפות אותם […] thalassaegle גדל בעמק האינדוס וגורם לאנשים להשתולל בזמן שחזיונות מוזרים משתלטים על שכלם".
החוקר הראשון שהתחקה ברצינות אחר השימוש בחומרים לצרכים רוחניים ודתיים בעולם העתיק היה ר. גורדון וואסון, בעקבות המחקר שלו אודות שימוש בפטריות כאנתאוגן במקסיקו. בספרו Soma: Divine Mushroom of Immortality, טען וואסון שה-soma, מונח בסנסקריט שמתאר משקה טקסי חשוב בקרב ההודו-איראנים, שעליו נכתב בטקסטים הוודים העתיקים, היה למעשה תוצר של הפטרייה Amanita Muscaria.
a ápāma sómam amŕtā abhūmâganma jyótir ávidāma devân c kíṃ nūnám asmân kṛṇavad árātiḥ kím u dhūrtír amṛta mártyasya
בתרגום שלו את הריגוודה לאנגלית, ראלף ט.ה גריפית מתרגם את הפסוק הזה כך:
We have drunk soma and become immortal; we have attained the light, the Gods discovered. Now what may foeman's malice do to harm us? What, O Immortal, mortal man's deception?
לאחר המחקר שפרסם אודות ההיפותזה האנתאוגנית של הסומה, פנה וואסון לעסוק בטקסי המיסטריות של אלויסיס ביוון, שבהם, טען נעשה שימוש בחומרים משני תודעה, אנתאוגנים, על מנת להגיע להתעלות רוחנית. בספר The Road to Eleusis, הניחו וואסון, הכימאי אלברט הופמן (ממציא ה-LSD) וההיסטוריון קארל א.פ. ראק, את הטענה שמשקה הקיקאון שאותו שתו המשתתפים בטקסים המדוברים הכיל אנתאוגן מסוג כלשהו, ככל הנראה פטריות ארגוט מסוג Claviceps purpurea, שגדלות על שעורה שנפוצה באזור שבו התקיימו הטקסים, ושהרכבה הכימי , טוען הופמן, משפיע על תודעת האדם בדומה לאופן שבו משפיע LSD. ישנן השערות נוספות בנוגע לחומר שממנו הורכב הקיקאון. האתנובוטנאי טרנס מקנה הציע שמדובר בפטריית Psilocybe או Amanita muscaria. השערה נוספת, של מצנר, גורסת שהחומר הפעיל בקיקאון היה DMT, טריפטמין שנוצר באופן טבעי בצמחים רבים באגן הים התיכון.
אלויסיס היום
הטקסים שהתקיימו באלויסיס היו אחד מני רבים ביוון העתיקה, אבל המיסטריות האלה היו פופולריות ביותר והיו פתוחות לכל מי שרצה להשתתף בהן. ההיסטוריון הצרפתי de Septchenes כתב על המיסטריות ש"לפי קיקרו, אנשים הגיעו מכל הרובעים כדי להיכנס בסוד העניין. 'האם יש יווני אחד', שאל אריסטידס, 'ולו הברברי והבור ביותר, שלא מחשיב את אלויסיס כמקדש המשותף לכל העולם?". אף המשורר פינדארוס כתב על אלויסיס. לדבריו, "מאושר מי שיורד מתחת לאדמה החלולה, לאחר שראה את הטקסים הללו, שכן הוא מכיר את סוף החיים ואת תחילתם שניתנו מידי שמים".
הטקס נחגג מדי שנה כמחווה דתית לדמטר, אלת התבואה (אשר שמה נגזר מהמילים deai – שעורה, ו-meter – אם, ועל כן ניתן להבין את הפולחן שלה כקשור לפטרייה שגדלה על שעורה), ובתה פרספונה, החל מהתקופה המיקנית ועד לסוף המאה הרביעית לספירה, אז החריבו הרומאים את המקדש במקום. המיסטריות ייצגו את מיתוס החטיפה של פרספונה על ידי האדס, אל השאול, והמשתתפים חוו וייצגו מחדש בעצמם את כל שלבי המיתוס במהלך הטקסים, עד שלב הקימה לתחייה של פרספונה, שהיה שיא הטקס. לדברי מרטין פ. נילסון, "מטרת המיסטריות היו לרומם את האדם מעל לספירה האנושית לתוך השמימי ולהבטיח את גאולתו על ידי הפיכתו לאל ובן אלמוות". תיאור זה מזכיר את הפסוק מהריגוודה: "שתינו את הסומה ונעשינו בני אלמוות".
בכל שנה המשתתפים, שהגיעו מכל שכבות האוכלוסיה בעולם היווני, היו הולכים מאתונה לאלויסיס. הדרך שאותה היו הולכים הייתה בעצמה חלק מהטקס, ששיחזר באמצעים דרמטיים חלקים שונים במיתוס החטיפה של פרספונה. במשך מספר ימים התקיימו מספר טקסים שהכינו את המשתתפים לטקס המרכזי, המיסטריה הגדולה, ובכל יום היו המשתתפים צמים מעלות השחר ועד לשקיעת החמה, כמחווה לצום של דמטר עד שבתה פרספונה חזרה אליה. גם בערב, לאחר שבירת הצום, נאסר על המשתתפים לשתות יין או לדבר זה עם זה. האיסור לשתיית יין תואם את התאוריה האנתאוגנית, מכיוון ששתיית אלכוהול, כפי שאנו יודעים, לא עובדת עם חומרים משני תודעה אחרים.
בתוך שערי אלויסיס התרחש הטקס המרכזי, בהיכל ה-telesterion, שעל פי עדויות ארכיאולוגיות היה קטן מאוד ועל כן ודאי שלא נכנסו אליו כל המשתתפים יחד. החוויה בטלסטריון הפכה את המשתתף ל"מי שראה" – epoptes. על פי עדויות ארכיאולוגיות, הטלסטריון היה קטן מדי להופעות דרמה, ואין רישומים על השתתפות של שחקנים או תפאורה. מה שנראה שם היה phasmata, כפי שכינה זאת אפלטון ב"פידרוס" – רוחה של פרספונה בעצמה, שחזרה מהמוות. הדבר הקדוש שאותו ראו לא נמצא בחפירות ארכיאולוגיות במקום ואריסטו ציין שמדובר היה בחוויה ולא בדבר מה קונקרטי שנלמד. תמיסטיוס, הפילוסוף בן המאה ה-4 לפנה"ס, כתב במאמרו "על הנשמה" שהחוויה ברגע המוות דומה לחוויה במיסטריות של אלויסיס: "ברגע המוות חווה הנשמה את מה שחווים אלה שמוכנסים בסוד המיסטריה הגדולה".
העדויות לגבי מה שנראה בטלסטריון היו של פליאה, של חוויה ראשונית ועוצמתית המלווה בבחילה ורעד. מכיוון שבכל שנה סיפקו באלויסיס את המחזה הזה לאלפי משתתפים, הדרך היחידה להעניק את החוויה הזו פעם אחר פעם היא באמצעות אנתאוגן – המשקה שכהני הכת נתנו למשתתפים לשתות, שנקרא קיקאון.
עדות נוספת לכך שהקטליסט לחוויה הרוחנית של המשתתפים באלויסיס היה אנתאוגן היא סיפורו של אלקיביאדס. בשנים שבהן נערכו המיסטריות היה אסור לגלות את הסודות שבבסיסן. בשנת 415 לפנה"ס ננזף אלקיביאדס מכיוון שקיים באופן פרטי בביתו עבור אורחים את הטקס שנערך במיסטריות של אלויסיס, בניגוד לחוק. מה כבר אלקיביאדס היה יכול לעשות בביתו, שיביא לאותה תוצאה של מה שעושים בטקס שנמשך ימים רבים? הוא פשוט חתך ישר ולעניין, ונתן לאורחים לשתות קיקאון. בתקופה זו כתב אאופוליס קומדיה בשם Demes, שבה אדם כלשהו מספר לשופט שהוא נתקל באדם אחר שבוודאי שתה את הקיקאון, שכן היו לו שאריות שעורה על זקנו. האדם ששתה את המשקה ניסה לשחד אותו שיספר שהוא בסך הכל שתה דייסה. מכך אנו למדים שאסור היה לשתות את הקיקאון באופן פרטי, אך אנשים בכל זאת עשו זאת תוך הסתרת המעשה.
המיסטריות של אלויסיס היו מרכזיות בתרבות היוונית העתיקה, אך כמובן לא היחידות. היו כתות מיסטריות רבות נוספות, ביוון, במצרים ובאזורים נוספים בעולם העתיק. בחלק מהכתות הללו ייתכן שנעשה שימוש גם כן באנתאוגנים כחלק מהריטואל הדתי. יאמבליכוס השווה בין הריטואלים של הכתות האלה: Certain others of these ecstatics become entheast or inspired when they hear cymbals, drums, or some choral chant; as for example, those who are engaged in the Korybantic Rites, those who are possessed at the Sabazian festivals, and those who are celebrating the Rites of the Divine Mother. Others, also, are inspired when drinking water, like the priest of the Klarian Apollo at Kolophon; others when sitting over cavities in the earth, like the women who deliver oracles at Delphi … Others who understand themselves in other respects become inspired through the Fancy: some taking darkness as accessory, others employing certain potions, and others depending on singing and magic figures
אחד המחקרים (של דה בואר והאל) אכן מציע, כפי שרומז יאמבליכוס, שהאורקל של דלפי השתמש באנתאוגן – גז אתילן שיצא מתוך האדמה במקום שבו ניצב המקדש בדלפי, וכך ביצע את התנבאויותיו.
מלבד התאוריות הללו, ישנן עדויות נוספות לשימוש באנתאוגנים בעולם העתיק. בתנ"ך ובספרים החיצוניים ישנם מספר איזכורים שניתן לפרשם כשימוש בכאלה. העדות הבולטת ביותר, אך אולי הקונטרוברסלית ביותר ככזו, היא סיפור עץ הדעת בספר בראשית. אלוהים מצווה על אדם וחווה לא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, אך כידוע הם בסופו של דבר אוכלים ממנו, לאחר שהנחש אומר לחווה: "יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (בראשית, פרק ב', פסוק 5). כלומר, אכילה מאותו פרי נותנת לאדם ידיעה אלוהית. לאחר שאדם וחווה אוכלים מהפרי "תִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (פסוק 7), ואז גם נכתב בפעם הראשונה שהם שומעים את אלוהים (פסוק 8). כל אלה הם סממנים של אנתאוגן, ומזכירים עדויות אחרות לשימוש באנתאוגנים – פקיחת העיניים לאחר השימוש בחומר דומה להפיכת המשתתפים בטקס באלויסיס ל'רואים', וההפיכה שלהם ל"כאלוהים" מזכירה את מה שנאמר על השימוש בסומה.
ג'רי בראון וג'ולי בראון מראים בספרם The Psychedelic Gospels שהיו לא מעט אנשים בהיסטוריה הנוצרית שההיפותזה האנתאוגנית של עץ הדעת הניחה את דעתם. דוגמה אחת מני רבות לעיסוק הנוצרי באנתאוגנים שהם מביאים בספרם היא הציור Temptation in the Garden of Eden מהכנסייה ב-Plaincourault בצרפת, מ-1291, שמציג בבירור את אדם וחווה לצד פטרייה ענקית.
מלבד סיפור עץ הדעת ישנם מקרים נוספים שניתן לפרשם כעוסקים באנתאוגנים. בספר חזון עזרא, אחד הספרים החיצוניים, מתוארת סצינה של שתייה של חומר כלשהו שמעורר בעזרא שינוי תודעתי (פרק י"ד, פסוקים 38-41): a voice called me, saying, Esdras, open thy mouth, and drink that I give thee to drink. Then opened I my mouth, and, behold, he reached me a full cup, which was full as it were with water, but the colour of it was like fire. And I took it, and drank: and when I had drunk of it, my heart uttered understanding, and wisdom grew in my breast, for my spirit strengthened my memory: And my mouth was opened, and shut no more.
אך לא רק בספרים החיצוניים מתוארת סצינה של עיכול חומר משנה תודעה שניתן לנביא על ידי אלוהים. גם בספר יחזקאל ישנה סצינה מוכרת ביותר, שבה מצווה אלוהים על יחזקאל לאכול מגילה ולאחר מכן ללכת להתנבא בפני העם: "אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל. ב וָאֶפְתַּח, אֶת-פִּי; וַיַּאֲכִילֵנִי, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת" (יחזקאל, פרק ג', פס' 1).
נוסף על כך, חוקר הפסיכולוגיה הקוגניטיבית בני שנון, טוען שעם ישראל הקדום נהג לצרוך אנתאוגנים באופן ריטואלי, ואף טוען שהמן שירד מהשמים במדבר היה משל לאנתאוגן. לדבריו, מדובר באנתאוגן שהופק מעץ השיטה או מהצמח Peganum Harmala, שהכילו DMT.
גם בספרייה הגנוסטית שהתגלתה בנאג חמאדי במצרים ב-1945 ישנם מספר טקסטים שראוי להזכיר בהקשר הזה. מדובר במגילות שנכתבו סביב המאות הראשונות לספירה, של כתות שמקורבות לנצרות ולזרמים הנאו-פלטוניסטים. באחד מהם, Allogenes, מופיע הקטע הבא: “and the power appeared by means of an activity that is at rest and silent, although it uttered a sound thus: zza zza zza. But when she heard the power and she was filled […] thou art […] Solmis! […] according to the Vitality, that is thine, and the first activity which derives from divinity”
בטקסט הגנוסטי The Eighth and Ninth מופיעים הקטעים הבאים: “Let us pray, my father … He is the one who […] the aeon among spirits. He created everything. He who is self-contained cares for everything. He is perfect, the invisible God to whom one speaks in silence – his image is moved when it is directed, and it governs – the one mighty power, who is exalted above majesty, who is better than the honored ones, Zoxathazo a oo ee ooo eee oooo ee oooooo ooooo oooooo uuuuuu oooooooooooo ooo Zozazoth”
“Grace! After these things I give thanks by singing a hymn to you. For I have received life from you, when you made me wise I praise you. I call your name that is hidden within me: a o ee o eee ooo iii oooo ooooo ooo oo uuuuuu oo ooooooooo ooooooooo oo. You are the one who exists with the spirit. I sing a hymn to you reverently”
ג'רי בראון, במאמר אחר שלו אודות כתות גנוסטיות ואנתאוגנים, מעריך שמדובר בטכניקה משולבת של שירה, מוזיקה ושימוש באנתאוגנים לצורך יצירת אקסטזה. אם לוקחים בחשבון עדויות של משתמשים ב-DMT, הסברה של בראון נראית הגיונית. ריק סטראסמן, שערך מחקר שבו נתן לנבדקים DMT, מציין שרבים מהם דיווחו על קולות, צלילים והברות משונות שנשמעו בזמן החוויה. על פי אחת העדויות שמובאות בספרו DMT: The Spirit Molecule, "יש צליל, בזזזזזז, שמתחיל חלש ואז מתגבר יותר ויותר והופך מהיר יותר ויותר". עדות נוספת גורסת ש"היה צליל המהום" ועל פי עדות אחרת, "היה לי ברור שהזמזום האינטנסיבי והוויברציה היו ניסיון של ישויות ה-DMT לתקשר איתי".
בחזרה לעולם הגרקו-רומי. אפוליאוס, שלמד באתונה את הפילוסופיה של אפלטון ולקח חלק במיסטריות שונות, מתאר ב"מטמורפוזות" ("חמור הזהב") טקס דומה למיסטריות של אלויסיס. ההבדל במקרה זה הוא שהאלה הדומיננטית בכת שמושיעה את לוציוס היא איזיס. לוציוס, שמבקש לחזור לצורתו כבן אדם לאחר שהפך לחמור, מתפלל לאלה הגדולה בכל שמותיה – "מלכת השמים היושבת בשדות אלאוסיס!" שתחזיר אותו לצורתו האנושית. הוא קורא לה צראס, ונוס, פאפוס ופרוסרפינה (המקבילה הרומית לפרספונה, הלא היא האלה שמתגלה בפני המשתתפים בכת של אלויסיס), והאלה מתגלה לפניו ומסבירה לו שהוא יכול לחזור לצורתו המקורית על ידי אכילת ורדים שיגישו לו הכהנים בטקס שיתקיים למחרת, וכך אכן קורה. העיכול של חומר שניתן על ידי כהנים בטקס, מה שגורם לשינוי, מזכיר כמובן את הנעשה באלויסיס.
התאוריה האנתאוגנית של אפלטון
אחרי כל ההקדמה הזו, אני רוצה להגיע אל התזה המרכזית בעניין הזה, שלומר שהיא שנויה במחלוקת תהיה הגזמה פראית, כיוון שהיא בכלל לא עולה על הדעת: האם אפלטון ביסס את תורת האידאות שלו על החוויה הפסיכדלית? בחלק הבא אני מעלה את ההשערה הזו, תוך הישענות על מספר מקורות, בעיקרם מאמרו של מייקל רינלה, Supplementing the Ecstatic: Plato, The Eleusinian Mysteries and the Phaedrus, היחיד שעוסק בכך באופן ברור ושיטתי. הסוגיה הזו מצריכה בירור מעמיק יותר מזה שביצעתי, אבל אני חושב שמדובר בפתיחה טובה, וזו לבטח הפעם הראשונה שההיפותזה הזו מועלית בעברית.
קריאה מדוקדקת בדיאלוג "פידרוס" של אפלטון מראה בסבירות גבוהה שאפלטון בעצמו אכן לקח חלק במיסטריות של אלויסיס והשתמש באנתאוגן שבו נעשה שימוש בטקסים הללו, מה שהשפיע על המטפיזיקה שלו, ובמיוחד על תורת האידאות. על פי תורת האידאות של אפלטון, מלבד הממשות שאותה אנו מכירים כמציאות היחידה ישנה ממשות גבוהה ואמיתית יותר, שבה נמצאות האידאות. ממשות זו איננה חומרית וקיימת באופן נצחי ומושלם ללא שינוי, ולא ניתן להכירה דרך החושים אלא רק דרך השכל, רק דרך המחשבה. כל דבר בעולם המשתנה לוקח חלק באידאה מושלמת כלשהי, בלתי משתנה ומושלמת, והוא נגזרת שלה או ביטוי שלה. בראש עולם האידאות עומדת אידאת ה"טוב" – היא האידאה של האידאות, האידאה המושלמת ביותר.
הדיאלוג "פידרוס" מיוחד במינו מבין הדיאלוגים הסוקרטים. השיחה בו, בין סוקרטס לפידרוס, מתקיימת בחיק הטבע, בניגוד לרקע העירוני של מרבית הדיאלוגים. על פי השיח ביניהם מדובר במקום קרוב לאגרא, שם מתרחש חלק מהטקס של המיסטריות של אלויסיס. כבר בתחילת הדיאלוג נרמזת האווירה הדתית הקשורה למיתוס המכונן של המיסטריות של אלויסיס, כשפידרוס אומר: "הגד-נא לי, סוקרטס, כלום לא כאן המקום בו חטף בוריאס, כפי שמספרים, את אוריתיה מן האיליסוס?" וסוקרטס ממשיך: "בוריאס דחף את הנערה מהסלעים הנמוכים, שעה ששיחקה שם עם פרמאקיאה".
פרמאקיאה היא נימפה ששמה מקושר עם סמים, ועל פי המיתוס, נכדה של אוריתיה, אימולפוס, היה הכהן הראשון באלויסיס. ההיסטוריון קארל קרניי טוען שבני תקופתו של אפלטון שקראו את הדיאלוג הבינו מייד את הרמיזות למיסטריות. זאת ועוד, על פי ההיסטוריונית מרתה נוסבאום, פידרוס ההיסטורי הואשם, יחד עם אלקיביאדס, בחילול המיסטריות, ואולץ לצאת לגלות בין השנים 415 עד 404 לפנה"ס.
סוגיה יוצאת דופן נוספת שיש לציין בהקשר לדיאלוג הזה היא שסוקרטס משבח בדיאלוג את השגעון, בניגוד לישוב הדעת, הסגולה שאותה לרוב הוא מהלל. סוקרטס נותן ארבע דוגמאות לשגעון האלוהי: נבואה, אקסטזה דתית, שגעון המשוררים הנתונים לשליטת המוזות, ושגעונו של המאוהב. סוקרטס מדמה את שגעון האהבה, שעליה הוא מסנגר בדיאלוג זה, לנבואה, לאקסטזה הדתית ולמוזה של המשוררים, ואף מדייק ומציין שהארבע הן אהבת הנביא לאפולו, המיסטיקן לדיוניסוס, המשורר למוזות והאוהב לאפרודיטה. כאן המקום לציין, שביוון העתיקה המילה mania הורתה גם על שגעון וגם על שגעון זמני כתוצאה משימוש בחומרים משני תודעה.
עיקר הנאום השלישי של סוקרטס ב"פידרוס" מתאר את היש, היופי המושלם שאותו רואות הנשמות במסען בשמים, באופן שמזכיר את אידאת הטוב: "המקום שמעל לשמים […] במקום הזה שוכן היש שאין לו צבע ולא צורה ואין לממשו […] ורק קברניט הנשמה, הוא השכל, מסוגל לחזותו […] כל נשמה […] שמוח תשמח בבוא הזמן בו תשוב ותראה את היש, ובהתבוננה במה שהוא אמת תתחזק ותתענג, עד שהקפת הגלגל תחזירנה למקום מוצאה. ובשעת סיבוב זה הרי היא חוזה עצם הצדקה, חוזה ישוב דעת וחוזה דעה: לא אותה דעה שיש בה משום התהוות, והיא שונה לפי שינוי העניינים שתחול בהם, ושבעולמנו זה אנו קוראים להם 'הווים', אלא את הדעה החלה במה שהווה בתכלית ההוויה, והיא עצמה דעה לפי עצם הוויתה".
עוד אומר סוקרטס: "אילו היופי נתגלה עלינו בבהירות בזמן ההוא, כשבמחול רב-האושר נתלווינו אנחנו אל זיוס, ואחרים אל אלוה אחר, וראינו מראה וחזון מבורך, אף נתקדשנו בקידושי מיסטורין שבדין ייקראו מאושרים מאין כמותם, ואשר חגגנום בעודנו תמימים […] ובזמן ההוא כשהוכנסנו לסודם של מראות תמימים ופשוטים, בלתי-משתנים ומבורכים, וזכינו לראותם פנים אל פנים בזיו טהור, וגם אנחנו עודנו טהורים, ולא עמוסים באותה מצבת מתים שהננו נושאים אותה עמנו וקוראים לה גוף, ואנו כלואים בה כחלזון בתוך קונכיתו. יהיו-נא הדברים הללו מתנת חיבה לאותו זכרון, שלמענו הארכתי בהם עכשיו יתר על המידה, שכן גברו עלי הגעגועים לאותו מצב קדום!".
אפלטון מתאר את געגועיו לאותו מצב מיסטי שבו חזה את הדברים הללו שאותם הוא מתאר. ואיפה חזה בדברים הנפלאים האלה? הקטע הנ"ל מלא במושגים שמזכירים באופן ישיר או עקיף את המיסטריות. ההיסטוריון קארל ראק מציין שהעובדה שאפלטון משתמש במילים myesis ו-epopteia, שהן המושגים המשמשים לציון הטקסים במיסטריה הקטנה ובמיסטריה הגדולה, בהתאמה, מאמתת את ההשערה שהוא מכווין את הקורא להעלות בדעתו את הטקסים המיסטיים של אלויסיס. יש לציין שגם ב"משתה" דיוטימה אומרת לסוקרטס: "ואולי עד כאן, סוקראטס, תוכל גם אתה להתקדש במיסטורי הארוטיקה (myesis); אולם המיסטורין המושלמים (epoptika) מתגלים רק לעינם של באי-סוד, ושרק לשמם יעסוק גם בכל הנ"ל מי שעוסק בו בדרך הנכונה – אם מסוגל תהיה להתקדש גם בהללו, אין אני יודעת". גם קרניי מתייחס למושגים שבהם משתמש אפלטון: "myesis מקביל למילה הלטינית initia להתחלות או להכנסה אל סוד […] הפועל הפשוט myo רומז על אלמנט הסודיות. המשמעות שלו היא 'לסגור' […] ה-mystai, 'מי שהוכנסו אל הסוד', הגיעו בהמשך אל הפסטיבל החזיוני שבו ה-epopteia, המצב של 'לראות', הושג".
רינלה מעלה סוגיה נוספת שעשויה להוות אינדיקציה לכך שהחוויה המתוארת ב"פידרוס", של השגעון האלוהי, מקורה בשימוש באנתאוגן, במקרה הזה בפטריית ארגוט, שבה נעשה שימוש באלויסיס על פי וואסון, ראק והופמן, כאמור. רינלה משווה את אחד התיאורים בנאום השלישי של סוקרטס להרגשה הגופנית שחוו המשתתפים באלויסיס, וליתר דיוק להרעלה מארגוט. ב"פידרוס" אומר סוקרטס ש"מי שנתקדש לא מכבר בקידושי הסוד, וחזה הרבה מהמראות דאז, – הרי בראותו פני-אדם שכמוהם כפני אלוה, והם מייצגים את היופי ייצוג מעולה, או בראותו דמות של גוף שכך טיבו, יהא בתחילה אחוז רעדה, ובלבו ייכנס פחד מהפחדים דאז, ולאחר מכן יביט אל אותה דמות ביראת כבוד, כאילו אלוה הוא […] תחלוף בו הרעדה, ובמקומה יתקפוהו זיעה וחום שלא ידע כמותם, שכן יתחמם שעה שיקלוט דרך עיניו את שפעת היופי […] והנה מתוך כך היא רותחת מכל וכל ומבעבעת, וכאותו גירוי ואותה הטרדה שמי שצומחות לו שיניים מרגיש בחניכיו, כך מרגיש אדם בראשית צמיחת הנוצות: נשמתו רותחת ומתמרמרת ומוטרדת כשהיא מצמחת נוצתה".
רינלה מסתמך גם על התיאור של וואסון, ראק והופמן להרעלת הארגוט ergotismus convulsivus ולתופעות הפיזיות שהרגישו המשתתפים במיסטריות של אלויסיס, וטוען שזה מבסס את ההשערה שהשיגעון האלוהי שעליו מדבר סוקראטס נובע משימוש באנתאוגן המדובר במיסטריות של אלויסיס.
השערה נוספת, נזכיר, היא שבאלויסיס נעשה שימוש באנתאוגן המכיל DMT. ואכן, מרכז הנאום של סוקרטס על "המקום שמעל לשמים" שבו "נתקדשנו בקידושי מיסטורין" כך ש"היופי נגלה עלינו בבהירות" ללא "אותה מצבת מתים שהננו נושאים אותה עמנו וקוראים לה גוף" – כל זה מזכיר במובנים מסוימים מה שמשתמשים ב-DMT מדווחים עליו. ריק סטראסמן מציין במחקרו שחלק מהמשתמשים דיווחו על הרגשה של מוות, יציאה מהגוף, התפוגגות הגוף לתודעה טהורה, אור, תעופה, חוויה על-מימדית. בנוסף, משתמשים מדווחים על "ישויות" שמלוות אותן ב"מסע", בדומה לתיאור המרכבה שמתאר סוקרטס בדיאלוג, וגם בקטע הנ"ל שבו "נתלווינו אנחנו אל זיוס, ואחרים אל אלוה אחר, וראינו מראה וחזון מבורך" (ההקשר הזה מעלה גם שאלות, שמגיע להן התייחסות רצינית ונפרדת, לגבי חזון המרכבה של יחזקאל).
אם כן, ניכר שישנה הלימה בין התיאור של אפלטון ב"פידרוס" את "המקום שמעל לשמים" לחוויה האנתאוגנית, בין אם מדובר ב-DMT, בפטריית ארגוט או בחומר אחר שבו נעשה שימוש באלויסיס. יחד עם הרמיזות ב"פידרוס" למיסטריות של אלויסיס, אין זה יוצא מגדר האפשר שאפלטון השתתף במיסטריות, עשה שימוש באנתאוגן, הושפע מהחוויה ושילב את מה שלמד ממנה בפילוסופיה שלו.
אם נותנים את הדעת לכך ששימוש בחומרים שונים, בהם אנתאוגנים, היה נפוץ יותר ממה שמקובל לחשוב לאורך ההיסטוריה של העולם הקלאסי, ולא היה תחת טאבו כפי שהוא היום, ניתן לשער שבימים ההם מי שקרא את כתביו של אפלטון יכול היה לקשר את דבריו גם לחוויה האנתאוגנית. אם לנקוט בלשון גוזמה, הדבר דומה לרנסאנס הרוחני של שנות השישים, אז מורים רוחניים וגורואים שונים הפיצו את תורותיהם בקרב קהל שהבין על מה הם מדברים ממקור ראשון, שהרי LSD זרם אז כמו מים.
לו היינו מכירים בכך שנעשה שימוש בחומרים בכלל ובאנתאוגנים בפרט משחר ההיסטוריה, שהם היו חלק בלתי נפרד מהחברה האנושית והשפיעו עליה מאז ומתמיד ושהטאבו על החומרים הללו הוא סוגיה מודרנית בלבד, האם היינו מביטים עליהם באופן שונה? לו היינו מכירים באפשרות שאפלטון, אבי הפילוסופיה המערבית, ביסס את המטפיזיקה שלו, בין היתר, על חוויה אנתאוגנית, האם מחשבתנו לגבי "סמים" הייתה שונה? האם המחשבה שלנו לגבי התרבות עצמה הייתה שונה? לדעתי התשובה היא חד משמעית כן, ועל כן הרעיונות האלה חשובים מבחינה חברתית והיסטורית, ואני מקווה שהם רק ימשיכו ויעלו.
ביבליוגרפיה:
אפוליאוס, חמור הזהב, תרגום עמוס קינן, תל אביב: הוצאת ישראל, 1954.
אפלטון, כתבי אפלטון, תרגום יוסף ג. ליבס, כרך ב' + ג', תל אביב: שוקן, 1999.
האקסלי, אלדוס, דלתות התודעה, תרגום שחר-דיויה לב, עריכה דוד מיכאלי, תל אביב: מדף בית הוצאה לאור ועולם חדש הוצאה לאור, 2016.
Ackerknecht, Erwin, History and Geography of the Most Important Diseases, New York: Hafner Pub. Co., 1965.
Berlant, SR, “The Entheomycological Origin of Egyptian Crowns and the Esoteric Underpinnings of Egyptian Religion”, Journal of Ethnopharmacology, vol. 102 Issue 2, 2005, pp. 275-288.
Brown, Jerry B. and Brown, Julie M, "The Psychedelic Gospels", Toronto: Park Street Press, 2016.
Brown, Jerry B. and Lupu Matthew, “Sacred Plants and the Gnostic Church: Speculations on Entheogen-Use in Early Christian Ritual”, Journal of Ancient History, Volume 2, Issue 1, 2014.
Burkert, Walter, Ancient Mystery Cults, Cambridge: Harvard University Press, 1987.
De Boer, Jelle Zeilinga and Hale, John R, “The Oracle of Delphi – Was She Really Stones?”, Archeology Odyssey, Issue 5.6, 2002, pp. 46-53.
De Septchenes, Le Clerc, The Religion of the Ancient Greeks, London: Elliot and T. Kay, 1788, pp. 180.
Hillman, D.C.A, The Chemical Muse: Drug Use and the Roots of Western Civilization, New York: St. Martin Press, 2008.
Iamblichus, Theurgia or the Egyptian Mysteries (translated by Wilder, Alexander), London: William Rider and Son, 1911.
Keller, Mara Lynn, “The Ritual Path of Initiation into the Eleusinian Mysteries”, Rosicrucian Digest, Vol. 90 Issue 2, 2009.
Kerenyi, Karl, Eleusis: Archetypal Image of Mother and Daughter, New York: Princeton University Press, 1967.
Lebeck, Ann, “The Central Myth of Plato’s Phaedrus”, Greek, Roman and Byzantine Studies, Issue 13, 1972.
Mckenna, Terence, Food of the Gods, London: Random House, 1992.
Metzner, Ralph, "The Reunification of the Sacred and the Natural", Eleusis, Vol. 8, 1997. pp. 3–13.
Nilsson, Martin P., The Religion of Eleusis, New York: Columbia University Press, 1947.
Nussbaum, Martha, The Fragility of Goodness, Cambridge, 1986.
Pagels, Elaine, The Gnostic Gospels, New York: Random House, 1979.
Rinella, Michael A., “Supplementing the Ecstatic: Plato, The Eleusinian Mysteries and the Phaedrus”, Polis Journal of the Society for Greek Political Thought, Vol. 17, Issues 1+2, 2000.
Robinson, James M. (editor), The Nag Hammadi Library. 3rd ed. Leiden: Harper Collins, 1978.
Shanon, Benny, “Biblical Entheogens: a Speculative Hypothesis”, Time and Mind: The Journal of Archaeology Consciousness and Culture, Vol. 1, Issue 1, 2008, pp. 51–74.
Shanon, Benny, “Entheogens, Reflections on ‘Psychoactive Sacramentals’”, Journal of Conciousness Studies, Issue 9, Imprint Academic, 2002.
Strassman, Rick, DMT: The Spirit Molecule, Vermont: Park Street Press, 2001.
Wasson, R. Gordon, Hofmann, Albert and Ruck, Carl A. P, The Road to Eleusis: Unveiling the Secret of The Mysteries, California: North Atlantic Books, 2008.
Waterfield, Robin, Why Socrates Died, London: Faber & Faber, 2009.